איפוק זה כוח
כולם מחכים להתלקחות, להתלהמות ולאלימות בהפגנות. אבל הפליטים ומבקשי המקלט יודעים שאחדות השורות והשליטה העצמית הם עוד צעד בדרכם למוסס את חומת האדישות
"רוצה שלוק?", סדרן אריתריאי בווסט צהוב מגיש לעברי בקבוק מים צוננים. "תשתי, שלא תתייבשי". לא עוברת דקה והמים נשפכים על הרצפה ביחד עם הבקבוק. אנחנו נדחקים אל עבר הכביש, מול שגרירות ארצות הברית כאשר בשנייה אחת מתרוממים אלפי מבקשי מקלט שישבו עד כה על המדרכה, ומתחילים לקפוץ במקום. מרחוק אנחנו שומעים שאגות מתקרבות. מבט למעלה מגלה שאלפי בני אדם רצים במורד המדרגות מרחוב הירקון. הסועדים בשיפודי התקווה מתרוממים מהכיסאות ומוציאים טלפונים. כולם מצלמים את כולם. עכשיו נפגשים בכביש הראשי כל המפגינים והם מקפצים ורוקדים בידיים מוצלבות, צועקים "Freedom, Stop Prison" וגם "אנחנו לא הטאליבן".
הסדרנים האריתריאים בווסט הזרחני, מסתכלים זה על זה באימה. בעזרת משרוקיות קטנות ודחיפות נחושות הם מנסים להשתלט על המצב. סוללת שוטרי מג״ב, חלקם הורדו מאוטובוסים כשהיו בדרכם למטווחים בדרום, עוזרת עכשיו לדחוף את כולם חזרה אל המדרכה, אשר קטנה מלהכיל את אלפי האנשים. אחרי כמה דקות עורכים בדיקת מצב: הכל תחת שליטה.
ההפגנה מלאה בעשרות רגעים כאלה, נפיצים, אירועים שרק מחכים להתלקח. נערה אריתריאית שנכנסת לוויכוח סוער עם שוטר מג"ב, מגפון של מפגין נלהב שצועק "איפה אובמה?" וכמעט מוריד איתו לשוטר את הראש. בעוד עוברי אורח עומדים וצועקים על השוטרים "למה אין מעצרים?", אחרים מצפצפים לאות תמיכה בהפגנה, חלק מהעוברים והשבים מחלקים למבקשי המקלט חיבוקים. ובתוך כל הבלגן הזה, הסדרנים אוכפים את הסדר, שומרים באופן אישי על כל רוכב אופניים שמעוניין לרכוב במסלול המיועד, מבקשים לשתות מים, לחצות רק במעבר החצייה. הם לוקחים את תפקידם ברצינות גמורה, יודעים היטב מה יקרה אם ההפגנה תתפתח רע.
השליטה העצמית, הסדר המופתי והארגון הפנימי הוא הנכס הגדול ביותר של מבקשי המקלט כרגע, אשר מבקשים להשפיע על השיח הציבורי באמצעות הפגנות ענק. המבחן החשוב העומד לפתחם הוא האם הם יצליחו לשמור את האחדות הזאת גם בהמשך. הם יודעים היטב כמה אנשים יושבים עכשיו, רק ממתינים לרגע שבו תפרוץ האלימות, אשר יוכיח את צדקת טענתם. שהאיום יתממש בשידור חי, מול עיני המצלמות. מול כולם. "אנחנו לא ניתן להם את זה", אומר ג'ק זיידם, אחד המנהיגים הקהילתיים המקומיים. "מירי רגב יכולה להמשיך להסית. פה לא תהיה אלימות". נהג אופנוע שחולף במקום מסנן לעברו "תחזרו למדינה שלכם, שרמוטות".
בהיעדר כוח – חוקי, כלכלי, מעמדי, האיפוק הוא כל מה שנשאר. ובינתיים הוא מתגלה כחזק וכאפקטיבי. המסר שהם שלחו השבוע הדהד בקול רם, תקדימי, שאי אפשר היה לפספס אותו:יש לנו פנים, אנחנו בני אדם, לא מספרים. אנחנו כאן, תתמודדו עם זה. השבוע החולף הצביע על השינוי שעברה קהילת מבקשי המקלט. דווקא בשעתה הקשה ביותר מבחינה מעמדית, הם מצליחים לנהל דיאלוג מול המשטרה, מתראיינים ברהיטות לתקשורת, מתכננים אסטרטגיית מאבק ומצליחים להשפיע על סדר היום התקשורתי. מאוחדים כמו שלא היו מעולם בעבר, מבקשי המקלט מביאים לקדמת הבמה גם את הנשים והנערות (עדיין מיעוט בקרב המפגינים), שמחזיקות במגפונים ומשלהבות את המפגינים האריתריאים. מהריט, בת 19, צועקת סיסמאות ומנענעת את עגלת התינוקת שלה, בת השנה וחצי. "למה באתי לכאן היום? כדי שאובמה יעזור לי. עבדתי בניקיון שירותים בחדר כושר בהרצליה, גם הרמתי מגבות. עכשיו אין לנו כלום. אין קצת, או באמצע. אין כלום".
על מרגלות המדרגות שמובילות למסעדת מצדה, השקיף מיכאל בן ארי על הנעשה. "הכיוון הוא ברור, כן? הם הולכים לבקש זכויות של עולים חדשים! אני התרעתי על זה. אני ידעתי שזה יקרה. פשוט לא חשבתי שזה יקרה מהר כל כך". בסיבוב הזה הוא בגדר משקיף בלבד – נטול מעמד של נבחר ציבור, ללא מקהלת התומכים שנהגה ללוות אותו בימיו כחבר כנסת. "הרגשתי שאני חייב לבוא. בדיוק הכנתי סילבוס לסטודנטים שלי. אני חייב לפרנס ולהביא לחם הביתה. יש לי שמונה ילדים. אבל מצד שני הרגשתי שאני חייב לבוא. יש לי גם מדינה ואני חייב לשמור עליה. להתחשב בהם זו רחמנות של אכזרים. זה לא לחשוב צעד אחד קדימה על דורות העתיד".
רגע לפני שהם מתפזרים, הטיילת מלאה עד אפס מקום במבקשי מקלט. חלקם לבושים בחליפות מהודרות, חלקם יחפים. על המדרכה מתחלפות צעדות מלווות ריקודים ושירה. ילד מונף על כתפי אביו עם דגל ארצות הברית כשהוא שר בהתלהבות "אני לא מחבל". לפניו צעד לתרועות הקהל צעיר מזוקן בשם אבוקור קורדי, מהרי נובה שבסודן. לראשו קרני שור, חצאית צבעונית, שרביט זהב ועקבים רעשניים. "זאת התלבושות המקומית בכפר שלי", הוא מסביר. "כולם באים בג'ינס. אני רציתי להיות מיוחד". כשאני שואלת אותו אם זה יום שמח או עצוב הוא מסתכל עליי בחשדנות, לא בטוח אם מדובר בשאלה מכשילה. הוא מתחבט לפני שהוא עונה: "זה יום עצוב. חמש שנים אני בארץ. אני לא פושע, ועדיין יזרקו אותי לכלא. אבל אנחנו מרגישים חזקים. אנחנו אפריקאים, ואנחנו לא מתביישים בזה".