אמנית אחת בשבוע: שלומית פונדמינסקי משחקת עם הכלום

שלומית פונדמינסקי היא אישה מיוחדת שנצמדת לאמת שלה בכל מחיר. את מה שהיא רוצה היא משיגה בהתמדה ובנועם לא הגיוני. פעם היינו עושים הליכות יחד. זה מספיק גילוי נאות? כתף אל כתף חרשנו את רמת גן לאורכה ולרוחבה. היה מקסים לראות אותה, ירושלמית מבטן ומלידה, נתקלת בעיראקים רמת-גנים כבדים ואת התגובה שלה. מאידך, תגובתם של אותם עיראקים כבדים שמעולם לא ראו ברבור מחוץ לטלוויזיה, הייתה משעשעת לא פחות. מעבר להיותה חזקה בצורה מעוררת יראה, פונדמינסקי היא אישה שבמו גופה הביאה לא מעט כבוד לאימפרוביזציה כאמנות במה בת זמננו. זה באמת ובתמים למכור קרח לאסקימוסים. במשך שנים אימפרוביזציה הייתה מילה גסה במחוזות סוזן דלל המורחבים. אך לא עוד.

שלומית פונדמינסקי (צילום: דינה תומר)

"אני ירושלמית שגרה ברמת גן ונמצאת על הקו, מסרבת להיפרד מהעיר הקרה", היא מספרת. "בין שיעורי כוריאוגרפיה ומחול שאני מלמדת באקדמיה הגבוהה בירושלים, אני יוצאת לדייטים קבועים עם אמא שלי. היא עדיין גרה באותו בית בו נולדתי. היא שונה ודומה. יש בינינו 40 שנים, אהבה והמון אוכל סורי משובח. הבית חי בתוך היצירות שלי:  אבא פולניה, שתי אחיות ועיר שרואים בה רחוק. הקור וההתכנסות לא עוזבים. הבדידות  כסוג של סגידה.

"עזבתי כשהייתי בת 21. בתל אביב מצאתי את עצמי אישה, מותר לי, פרועה, מתנסה. חופשיה על אופניים – יש גם פלוסים כשהכול שטוח. ברמת גן הפכתי לאמא,  בשכונה עם מלא ירוק שהמשאיות מגיעות להרוס. שוב עולה לבירה והכל מתערבב הווה, עבר, חששות מהפנייה הבאה. המחול שלי הוא הצלה, הוא הרוח, חיים פיזיים בין מעברי הזמן.  זיהוי הא.נשים הקיימים בתוכי ובאים לבקר. סכיזופרניה בהתקיימות. אני מחפשת חופש תנועתי, בתוך הגדרות של גוף, מילים ודימויים. חוקרת, חורכת, צורחת אלתור. יוצרת על מקום, תשוקה וכיאה לירושלמית – פספוס והזיה".  

שלומית פונדמינסקי (צילום: צביקה תורן)

יש רקדנים שנהיים רקדנים כי יש להם את "זה" והם יכולים. יש רקדנים שנהיים רקדנים כי הם לא יכולים אחרת. אבל אף אחד לא נהייה רקדן בלי שמבפנים מציפה אותו אהבה כנה ולא אנוכית לאומנות כפוית הטובה הזו. לשחקנים עוד יש באופק אוסקר או הבטחה כלשהי ליוקרה כוזבת כלשהי. במקרים מסוימים מאוד גם תשלום ראוי. מה מחכה לרקדנים בסופו של יום ? קרח ובן גיי. ובכל זאת מחול הוא גם צורת אומנות הבמה הנשגבת ביותר. אין מילים שיסבירו לצופה מה הוא רואה. המופע כולו נשען על האיכות והטכניקה של המבצע. תיאטרון, רק לצורך המחשה, זה מחול לסתומים, עם מילים שמסבירות בזמן אמת את העלילה. שלומית פונדמינסקי היא ההוכחה שלי לתיאוריה הזאת. היא לא יכולה לעשות כלום חוץ ממחול. כלומר ברור שהיא כן, אבל הלב שלה רוצה רק מחול. היא בחרה להתרכז באימפרוביזציה. אחרי הרבה שנים של עיסוק בנושא היא עכשיו אוטוריטה.

"ללא אחיזות, אני חוקרת ונוברת באלתור כמרחב פרפורמטיבי. מבקשת לא להחליט מראש. בודקת מהו חומר פיזי,  איפה הוא מבעבע ואיך הוא יכול להופך לתשוקה, לרגש, לתחושה ולסיפור. לשם כך הזמנתי בימי המגיפה את ענבל אלוני ועינת גנץ, לשחק עם הכלום ולהיחשף במערומי הידיעה. אנחנו יודעות מה אנחנו לובשות וגם כמה זמן נרקוד, אבל את כל השאר מחליטות לא לדעת.

שלומית פונדמינסקי (צילום: גדי דגון)

"שלוש נשים נפגשות מול קהל, יוצרות את העבודה כאן ועכשיו מולו. המטרה היא לא לרצות, לא להיות יפות, אלא באינטימיות להתבונן בקיים, בריק, ולהחיות אותם. יצירה נוספת שנוצרה בימי קורונה היא סולו שאני מבצעת, במהלכו אני משחקת בווריאציות של המתנה. רק עם כיסא, על במה ריקה, אני הופכת את גופי למכונת זמן ומנסה לזמן לעצמי ולקהל מסע לתוך הסיפור הפרטי שלי. שתי היצירות בוחנות ומחייבות אינטימיות מול עיניי הקהל. משימה שכל פרפורמר מתנגח בה, מתבוסס בתוכה, מנסה למצוא בה נחמה".

>> כל מה שצריך לדעת על שלומית פונדמינסקי (וגם בפייסבוק או באינסטגרם)