החול יזכור: הסופרת אלונה קמחי נזכרת בימים של נואיבה

נתן זהבי בדי זהב, גמלים שלא מזדיינים בטבע, סקס וחשיש, אלא מה. אלונה קמחי חוזרת אל ימי נעוריה, שבהם חצי האי סיני היה ישראלי והפנטזיות היו מציאות

קוזינות על הכיפאק | ישראליות בסיני (צילום: משה מילנר לעמ)
מטיילים ישראליים בחוף הים של שארם אל שייך (אופירה).
קוזינות על הכיפאק | ישראליות בסיני (צילום: משה מילנר לעמ) מטיילים ישראליים בחוף הים של שארם אל שייך (אופירה).
20 בספטמבר 2018

חמד חיטט מאחורי הדלפק והוציא משם שברייה. הוא אמר: "יש בן אדם אחד מטראבין שאני לא סובל אותו. בן אדם חרא. עוד מעט, כשהישראלים יצאו מסיני, אני אהרוג אותו". אבל בינתיים הישראלים כאן וחמד לא הורג איש. מוכר פיתות ומסתכל על ציצים של תיירות מקופנהגן. ככה זה.

יורד חושך. חמד מדליק נורות צבעוניות ושם קסטה בטייפ. זה שיר של אמרסון לייק ופאלמר. "הו הו סה לה ווי, הו הו סה לה ווי. מי יודע, למי אכפת ממני, סה לה ווי". על המעקה יושב בחור יפה תואר במכנסיי שארוול צחורות. קוראים לו פורטנוי. גם פורטנוי מזמר בשקט "סה לה ווי, למי, למי אכפת ממני?". לנו דווקא אכפת מפורטנוי, אבל לפורטנוי לא אכפת מאיתנו. אנחנו צעירות וטפשיות מדי. גם אנחנו מפזמות "סה לה ווי, סה לה ווי".

עוד כתבות מעניינות:
המדריך המלא ליורדים לסיני
האם חופשה בסיני היא חופשה שמאלנית?
טיפים ומסלולים שיעשו לכם את סיני

אנחנו אוכלות חומוס של תלמה מפחית ושותות שוקו של יוטבתה. שתינו מתגרדות. מישהו מתולתל מנואיבה הדביק אותנו בכינים. לא התקלחנו שלושה ימים. אנחנו פוחדות לנסוע לדי זהב שמה נתקל בנתן זהבי, ושוב יעלה הסיפור הלא נעים של הפדאלית. שוב נחטוף על הראש. אם לומר את האמת – בצדק. זה מה שהיה: כשהגענו מהכביש הראשי לחוף של די זהב, ליד סוכת המציל הריקה מצאנו פדאלית – גרסה עתיקה של אופנוע ים זוגי ללא מנוע. גררנו אותה למים והתחלנו לדווש.

אנחנו צעירות וטיפשות מדי (צילום: משה מילנר לעמ)
אנחנו צעירות וטיפשות מדי (צילום: משה מילנר לעמ)

ברמת העיקרון דיוושנו ללא מטרה. בפועל התקדמנו בקצב מתון לכיוון חופי ערב הסעודית, לבסוף חילצו אותנו בסירת מנוע אנשים טובים מהמושב. על החוף חיכה לנו בן אדם. הוא אמר: "קוראים לי נתן זהבי. מה שעשיתן הוא עברה על החוק. אתן קטינות. עופו מפה חזרה צפונה ואל תחזרו בלי ההורים". אמרנו: "הם לא יכולים. הם עובדים". וזהבי: "אז תיסעו ותביאו מהם מכתב שהם מסכימים שתהיו כאן". ואנחנו: "טוב, רק ננוח קצת וניסע". וזהבי: "אתן מבינות בכלל שכמעט הלך עליכן?", ואנחנו: "כן, מודעות", וזהבי: "למה אני לא מאמין לכן? אני רוצה לראות פתק ממבוגר אחראי".

המפרץ, החושות, עצי התמר, הכל נפתח כמו תת הכרה (שכמובן נפתחת כמו מניפה) והשמש כאן שוקעת מאחורי ההרים במקום בים. לשתינו יש דז'ה וו בו זמנית. כבר היינו כאן. ולא היינו מעולם. או כדברי ג'ים מוריסון – האם כבר נולדנו והאם עודנו בחיים? החושות נמוכות וצריך להיכנס אליהן בזחילה. החול בתוכן לח ומריח מווניל ומשתן. אנחנו לובשות גלביות כחולות זולות שקנינו בעיר העתיקה. שתינו חושבות שאנחנו שמנות ושתינו משקרות לכל מי שמתעניין שאנחנו בנות 21. לכולם יש סקס, רק לנו לא. אנחנו רוצות אהבה. רצוי עם בחור סקנדינבי. אפשר גם הולנדי. או אפילו סתם אחד עם שיער ארוך מהרצליה. וברוך השם – ישנם כאלה בשפע כאן על החוף. אך ידינו קשורות. למה? בגלל החוזה שלנו – בטיול הזה אף אחת לא מנהלת שום אהבהבים, כדי שהשנייה לא תהיה בודדה ולא תקנא (כי היו דברים מעולם). אז אנחנו יושבות כאן בבית קפה עם חמד ומשתעממות. מזל שיש לנו עולם פנימי.

הימים בהירים וארוכים. אנחנו רובצות מול החושה שלנו עם הגב לים ועם הראש לשם, בוהות בעיניים מצומצמות בריצוד קרני השמש על האדוות. אנחנו מקנאות בכולם. כולם נראים ותיקים ומנוסים. לובשים שמאטעס מעודכנים של בדואים. תכשיטים. תיקי צד רקומים. כולם עסוקים, משוטטים במבט מרוכז על קו המים, מהלכים בין המגדלור לבית האבן. היחידים שנראים בטלים הם המילואימניקים מהבסיס הסמוך שמגיעים בלילות בג'יפ רועש להחריד בשביל לעשן חשיש לבנוני שהציף את המדינה אחרי מלחמת יום כיפור. גם אנחנו מעשנות חשיש, לחץ הדם שלנו צונח, יש לנו חולשה, אבל אנחנו חזקות, סובלות בשקט את הבחילה ואת טמטום החושים. מה הפלא שסמים זה נגד החוק.

בחורף נחזור לכאן, הרוח תהיה קרה ותסחרר עננים של חול (צילום: משה מילנר לעמ)
בחורף נחזור לכאן, הרוח תהיה קרה ותסחרר עננים של חול (צילום: משה מילנר לעמ)

הכי נוח אנחנו מרגישות עם הבדואים. בכל זאת בני דודים, כמו שאומרים. גם כשמנסים קצת לתחמן אותנו, זה תמיד במידה. חמד מספר לנו שגמלים לא יכולים להזדיין ללא עזרת בני אדם בגלל הרגליים הארוכות והדבשת. פשוט עניין של מבנה גוף מסורבל. ואיך הם מתרבים בטבע? הם לא מתרבים. אנחנו מושכות בכתפיים – דמיון אוריינטלי. אלף לילה ולילה. הילדות הקטנות שמשייטות בדבוקות קטנות לאורך החוף ומבקשות "תן ציגרייה לאימא" או מנג'סות שנקנה מהן צמידים מחרוזים צבעונים קטנים תמיד מצליחות להוציא מאיתנו קצת מאסארי. אבל לא אכפת לנו – בכל זאת בנות דודות.

אנחנו עוזבות עם שחר במונית מרצדס גנובה. צרובות שמש עם אפים אדומים ומתקלפים עם קיטבקים בלאים בבגדים מטונפים, קצת מאושרות וקצת אומללות. חמד עומד מחוץ לבית הקפה ומנופף לנו. אנחנו עדיין לא יודעות האם ירד לעומקו של הקונספט "ידיד הכי טוב שאינו הומו", אבל למי אכפת. בחורף אנחנו נחזור לכאן ונביא לו תיק מלא בתפוזי דם ובקבוק של סטוק 84, הרוח תהיה קרה ותסחרר עננים של חול דוקרני וכמובן, והלוא איך אפשר בלי – מכתב חתום מההורים לידי נתן זהבי.