זו לא אתניקס בשיאה, אבל יש דברים שאי אפשר לקחת מזאב נחמה
האלבום החדש של אתניקס, "בטוח", הוא הראשון שלהם מאז הפיצוץ עם קליסקי. לא מדובר ביצירת מופת, אבל יש כאן המון תשומת לב לפרטים, וגדולתו של זאב נחמה ככותב שירים ברורה
השיר הפותח של "בטוח", האלבום החדש של אתניקס והראשון מאז שצו בית משפט פיצל רשמית ביניהם לבין החבר המייסד, תמיר קליסקי, הוא אכזבה. מלבד הטקסט המפתיע שבו זאב נחמה עושה מעשה אריק שרון ועולה להר הבית ואיזו מודולציה יפה בשירה, אין בו כלום: הלחן מתפייד אפילו יותר מהר מהטקסט, הסאונד של הקלידים לא מעניין, התופים מרגישים ריקים. זו פתיחה מחשידה לאלבום, שכמו כל אלבום שבא מלווה במחלוקת רועשת בין חברי הלהקה (אירוע נדיר בישראל, אגב), יש לו הרבה מה להוכיח.
בשיר השני, לעומת זאת, פני הדברים משתפרים. ביט פט שופ בויזי עמוק, פועם, עם ריף גיטרה אחד חד שרוכב על גביו, והדיאלוג המדויק כל כך בין יללת הגיטרה לתופים המסונטזים בסוף השיר מבהיר שב"בטוח" יש המון תשומת לב לפרטים הקטנים.
האווירה אייטיזית, אפלולית, ניאונית. נחמה יכול היה להחליט לעשות מודרניזציה לסאונד של אתניקס, ללכת לסאונד האוסי יותר, לדפוק אוטוטיון. אבל הוא בחר שלא, וזו גדולתו של נחמה ככותב שירים. ושיהיה ברור: הוא אחד מיוצרי הפופ הטובים ביותר שזכינו להם בישראל – הוא יכול לקחת מקלדת קסיו מהאייטיז ולגרום לה להישמע כמו הדבר הכי חדיש ורלוונטי בעולם.
"בטוח" לא ייזכר בתור האלבום הגדול של אתניקס. יש בו כמה שירים סתמיים, אין בו את ההברקות הפסיכדליות שנחמה ידע לכתוב פעם (התרגלנו ל"כתם הפרי, הן חולמות בלבן / על סוד החיים ועל עץ התפוח", אבל זה לא הופך את השורות האלה למשונות פחות) והאופטימיות האתניקסית של הניינטיז מרגישה קצת מעושה (השיר שנקרא "אני שמח" הוא גם הכי פחות משכנע פה). אבל את מה שיש ב"בטוח" אי אפשר לקחת מנחמה גם עם צבת: כישרון משוגע למלודיות, אוזן גאונית לפופ. זו האמנות שלו, והיא לא תעזוב אותו לעולם.