האלבום החדש "אני נינה" שווק כסגירת מעגל עם הישראליות והמאמי הלאומית, אבל הופעת ההשקה באמפי תל אביב הוכיחה שנינט עדיין שומרת דיסטורשן רצחני בכיס. איך משלבים "כחול לבן" עם הווייב של LA - ולמה אלינור טרפה את הכל?
הנראטיב הקלאסי אמור להגיד – נינט טייב חוזרת הביתה. הזמרת עם סיפור הקריירה הכי מפותל שהיה כאן הוציאה לפני שלושה חודשים אלבום חדש תחת הכותרת "אני נינה". מעבר לרפרנס לקטע האייקוני מ"חזרות", היה מסר ברור אפילו בשם – ברוכים הבאים לסגירת המעגל. נינט, שקיבלה את ההצלחה והקונצנזוס מונחים בכף ידה אחרי הלילה ההוא בניצנים לפני 23 שנה, וברחה מהם להפקות אפלות, שירים באנגלית והופעות כסאחיסטיות – לכאורה חוזרת בסיבוב שלם אל עצמה. אל הנינה שבתוכה. לכאורה, אבל רק לכאורה.
>> הדג נחש בקיסריה – להקת המחאה האגדית שלנו הפכה פתאום לבני גנץ
אמש, נינט השיקה את האלבום החדש בהופעה חגיגית באמפי תל אביב. בניגוד לפלייבוק של המונח "הופעת השקה", לא הייתה שם חגיגה גדולה מדי. לא היו אמנים אורחים, לא היו ביצועים בומבסטיים. זו הייתה נינט, עם להקה מאחוריה, בהופעה קצרה יחסית שבה בוצעו עשרה מתוך 11 השירים שבאלבום. הקהל היה שם וידע איך להתלהב במקומות הנכונים (בעיקר בסוף, שעוד אגע בו), אבל קשה להגיד שזו הייתה הופעה עוצמתית או מרגשת במיוחד -חוץ מ"היא יודעת", שאני אישית תמיד מתרגש ממנו, אבל זה כבר עניין אחר.
דבר אחד כן בטוח – נינט מאוד מהוקצעת ומאוד איכותית בביצוע שלה. היא זמרת על (לא משהו שצריך אותי כדי לדעת), היא פיתחה מיומנות משנים של הופעות שמרגישים בכל ניואנס, ובעיקר היא מצליחה לייצר את הדואליות הנכונה בין רוק לרוך. האישה מסוגלת להיכנס לסולו גיטרות כסאחיסטי לחלוטין, ושנייה אחר כך, כשהמוזיקה נכבית, ללבוש את החיוך שובה הלב ולפנות ב"מאמי" המפורסם לכל פנייה מהקהל. אבל אותה דואליות בדיוק מעלה את שאלת המחקר שלי באירוע הזה: מי היא נינט האמיתית? הרוקרית מלוס אנג'לס או המאמי מקריית גת?
כי לפי הגרסה שנינט מנסה לשווק, גם בהופעה, נגמרו הפנטזיות הרוקיסטיות מפעם. נינט מקיימת את ההופעה הזאת בעברית מלאה (למעט שיר אחד באנגלית, "I Used 2", שמגיע מהאלבום החדש), ובעיקר משדרת חיבור מחודש לזהות ישראלית. זו בכל זאת נינט שפותחת את האלבום – וגם את ההופעה – במשפט "מפצחת גרעינים שחורים, כחול לבן". בשיר אחר היא שרה שהיא "הולכת להחזיר אותי הביתה". ברגע השיא האמוציונלי של ההופעה, היא נכנסת כמעט לתוך הקהל ושרה יחד איתו את "רק שלא תיפול הרוח".
"כחול לבן" הוא אולי הדוגמה המובהקת לחזון "נינט החדשה". מהשיר אפשר כמעט להרגיש את ההוויה הישראלית המיוזעת. בסוג של ראפ, היא מדקלמת את המפגש עם הישראלי הממוצע ברחוב – כולל המשפט: "נינה אם רק תשברי ימינה / תחזרי ינעל דינק". נינט צוחקת על זה: "נעשה קידוש נדליק נרות נעשה לך אחלה של חלות / נשים תקליט, נשבע שאף מילה על ים של דמעות בשתי עיניי" – אבל גם לא בורחת מהסיטואציה. או במילים אחרות: מביך, אבל תמשיכו. המסר הוא: אני כאן ואני אתכם. נגמרו המסעות, ואני חוזרת למי שאני.
אבל המציאות היא הרבה יותר מורכבת, כי לצד אותה עממיות עדיין חיה בה הזהות שלה מהשנים האחרונות. נינט, בסופו של דבר, היא רוקרית – מרגישים את זה באווירה, בקצב, בסולואים המייללים ובווליום הבלתי נתפס. גם "היא יודעת" – אולי הלהיט הכי גדול שהתנגן בהופעה אתמול – שמר על העיבוד המוכר, עם רפרנס ברור ל"קשמיר" של לד זפלין. ואולי מה שמסכם את התסביך הזה הוא הפזמון של השיר הכי טוב (בעיניי) שלה מהאלבום האחרון: "אני כפרה", היא שרה, "אבל אל תטעה לחשוב אולי / שאם אני כפרה / אוותר לך על כל חיי".
ורגע אחד טרף את הקלפים אפילו יותר. זה קרה אחרי הביצוע ל"סומכת על הדרך", כשמהקהל נשמעו קריאות קצובות: "אלינור! אלינור!". נינט הגיבה ב"בואנה, אתם ממש חמים על אלינור, אה?". ולרגע יכולת לחשוב שהנה – נינט סוגרת את המעגל המושלם, מתחברת מחדש לזוהר (ההוא מ"ים של דמעות") ומשלימה את הסיבוב במלואו. אלא שכשהאקורדים התחילו, התברר ש"אלינור" היה "Elinor", שיר (מצוין) מאלבום שלה באנגלית מלפני כמעט עשור ("Paper Parachute") – שיא התקופה שבה היא התנכרה, כמעט במופגן, לכל מה שהריח כמו המיינסטרים והקונצנזוס. וכשהקצב הרצחני של "Elinor" היה אקורד הסיום של ההופעה, זו הייתה אולי הבעיטה הקטנה בנראטיב של עצמה: חשבתם שידעתם למה אתם נכנסים? אז תחשבו שוב.
ואולי הטעות היא בכלל בגוף השאלה – אולי סוד הקסם של נינט הוא ה"גם וגם" הזה. זה שנמצא עם רגל אחת עמוק בתוך הישראליות (אולי גם כריאקציה ל-7.10), וברגל השנייה נותן לך וולה לפרצוף עם סולו גיטרה חשמלית. אולי התשובה הנכונה לרצון להגדיר אותה כאיקס או וואי היא שאין לה תשובה אמיתית: המאמי מקריית גת והרוקרית הקשוחה כל כך התערבבו זו בזו, עד שנוצרה מעין זהות שלישית – אולי זוהי "נינה" שאליה התכוונה המשוררת בשם האלבום. יהיו כאלה שיגידו שהמסקנה הזאת היא קצת "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה". גם להיות מאוד ישראלית וגם להמריא אל מחוזות הרוק הבריטי או האמריקאי. יכול להיות – אבל בסך הכל, אחרי שההופעה הכל כך כיפית הזאת עפה לך לפנים, יש בך משהו שפחות מחפש לשאול שאלות. אולי כל החיים שלנו הם גם וגם, ועדיף לקום ולרקוד עם זה.