עפים על עצמם: מה הקמפיין של הקורקינט בירד מסתיר מאחוריו? דעה
המודל השיתופי מבורך ומתאים להלך הרוח, אבל כשבירד קוראת למשתמשים להפוך ל"צפרים" היא שוכחת לעדכן שהמשימה לאתר את הקורקינטים כמעט בלתי אפשרית. דנה רובין על בירד
לאחרונה כמעט לא ניתן לברוח מהקמפיין שמריצה חברת בירד ברחבי פייסבוק המספר על "דרך חדשה להרוויח". המודל העסקי פשוט – כל משתמש יכול להירשם כ"צפר", להטעין את הקורקינטים של החברה במהלך הלילה ולהחזירם לקנים ייעודיים הפרושים ברחבי העיר בבוקר למחרת, כל זאת תמורת רווח שיכול לכסות את עלות השימוש ואולי אפילו לייצר הכנסה צדדית צנועה. כצפר, הקורקינטים יופיעו באפליקציה בדומה לאופן שבו הם מופיעים כמשתמש רגיל, אבל עם תג מחיר משתנה שאותו קורקינט שווה במקרה ש"לוכדים" ומטעינים אותו. ככל שיותר קשה לאתר את הבירד, כך ערכו הכספי יתומחר גבוה יותר.
>> מה קרה כשיצאנו לבדוק את השירות של בירד?
זה השלב שבו החלום על כסף קל מתחיל להפוך לסיוט. האפליקציה מראה בירדים על המפה גם אם הם לא נמצאים שם פיזית, או כמו שאוהבים לקרוא להם בקבוצת הווטסאפ הסודית של הצפרים – "רוחות רפאים". הסיבה לכך היא ברמת הפרט אגרנות וברמת החברה – ישראליות. החל מצפרים סוררים ש"אוגרים" בירדים במחסנים/חצרות/גגות/חניונים כדי להעלות את הערך שלהם בעת השחרור, ועד למשתמשים שלא לגמרי הבינו את המשמעות של "תחבורה שיתופית" ושומרים את הקורקינט אצלם בבית לשימוש פרטי יומיומי. כך למעשה ייתכן שתלכו במיוחד עד לנקודה מסוימת רק כדי לגלות שלא בירד ולא יער. לאנשים הללו זה שווה כסף, על חשבון שעות העבודה והפנאי של האחרים.
המודל השיתופי מבורך ומתאים להלך הרוח התל אביבי, אבל כל עוד הישראלי המכוער הוא זה שמכתיב את הטון, אין מנוס מן הפרפראזה השגורה – עדיף ציפור אחת ביד משתיים בהטענה.