גומי במכנסיים
איך זה שאף אחד לא דיבר על האיבר המזויף בפרק 3 של בנות?
1.
כל כך הרבה מילים נשפכו על הפרק ההוא של "בנות", כל כך הרבה רגשות וכל כך הרבה ויכוחים, וביחוד כל כך הרבה הזדהות, שמוזר איך דבר אחד חמק מעיניהם של כל המתווכחים: שהאיבר המדובר של מתיו רייס נראה כל כך מגומי, שאפשר היה לשים לו במכנסיים צינור השקיה מהום סנטר ולקבל אפקט לא פחות אמין.
אף אחד לא דיבר על זה. אף אחד. זה מוזר. הדבר הזה היה כל כך מזוייף (כמו התוכנית כולה, אבל זה נושא למאמר שלם, אם לא לדוקטורט), בתוך רגע טלוויזיוני שמתיימר להיות כל כך "אמיתי", שהיית מצפה שזה יפריע למישהו. אבל לא. מחלת דור הפייסבוק: הדיבור על הדבר חשוב מהדבר עצמו.
2.
זאת תופעה הולכת ומתפשטת: העיקרון דורס את המציאות. איך שזה נראה, דורס את איך שזה באמת.
זה סוג של גידול סרטני, שמתפשט ומכחיד את התודעה שהולידה אותו. תוצר לוואי של פוליטיקת הזהויות: אם מי הזהות שלי שווה כוח, אז כל מה שעוזר לי לבדל את עצמי ממי שעומד לידי הוא "טוב", בלי שום קשר לכמה הוא אמיתי. כל עוד זה עוזר לי לנצח בויכוח, זה אמיתי. מה זה משנה אם זה מגומי.
3.
חינוך, למשל.
אין מקום שבו תופעת "העיקרון־יותר־חשוב־מהמציאות" בולטת יותר. כמה מילים נשפכות מדי יום על ההבל הזה: בעד ונגד ערכים "יהודיים", בעד ונגד חינוך פרטי, או חמש יחידות מתמטיקה, או טיולים לאושוויץ, או תשלומי הורים – מכיון שמדובר בילדים שלנו, המקום שבו רובנו מרגישים הכי פגיעים שאפשר, הרי שסף הרגישות לכל אמירה בנושא הוא כמו אצל רופא שיניים שחוסך בחומר הרדמה.
כי אין עוד הוכחה ברורה כל כך לאיזה אנשים טובים אנחנו, מאשר העובדה שאנו מעמידים את הילדים בראש סולם העדיפויות שלנו. הכל, אבל הכל, למען טובת ילדינו. רק שאף אחד לא טורח לשאול אותם אם טוב להם.
מה האפקט האמיתי של כל אותו "חינוך"? מה המסר העיקרי שהמערכת מעבירה לתלמיד בתריסר השנים המעצבות ביותר של חייו, חוץ מזה שהחיים משעממים, שאף אחד לא שואל אותך מה דעתך, ושכדי להצליח בחיים צריך לנחש מה השלטון רוצה לשמוע, ולומר לו את זה בחזרה?
בכל מה שקשור בחינוך, אנחנו לא באמת מעוניינים באושרם של ילדינו. אנחנו מעוניינים שהם יסבלו כמונו, ויגדלו, ויגידו שבסך הכל לא היה נורא – כמונו בדיוק.
4.
זו לא תופעה חדשה, כמובן: העדפת האיך שזה נראה, על איך שזה באמת. אבל משהו בעולם החברתי־דיגיטלי־תאגידי החדש גרם לתופעה הזאת להתפוצץ. ממילא אנחנו חווים את רוב העולם שלנו כייצוג דיגיטלי על מסך. אז מה זה משנה איך החיים באמת?
כל אחד הפך ליחצ"ן של עצמו, לעורך דין של עצמו, לערוץ התוכן של עצמו, שחייב לייצר עוד ועוד תוכן, כי אם אתה לא מייצר ייצוגיים של עצמך, אתה לא קיים. בעולם האמיתי, אדם יכול לשתוק. או לישון. או לחלום. או סתם לבהות בשמיים. בעולם הייצוגי, אדם חייבלהגידשהוא שותק, אחרת זאת לא שתיקה. זה אי־קיום.
5.
אחרי שהפייק ניוז והפייק רגשות והפייק אידיאלים ישחקו את עצמם ויעלמו (חוץ מהפייק זובי של מתיו רייס – גומי כזה אפילו פיצוץ אטומי לא ישמיד), מה הם ישאירו אחריהם? אולי את זה: שנגיד לעצמנו, אם כבר ממילא כל המציאות מלאכותית, למה שלא נייצר לעצמנו מציאות טובה?
אלא שאז צריך למצוא מהו הטוב. זה קשה, בעולם שבו כל טוב חומרי זוכה מיד לזיוף. מהו הטוב שמעבר לטוב המורגש? מהו הטוב־כשלעצמו, שכל יצוג שלו אינו פחות טוב ממנו?