דולי פרטון מתה. אם היא לא הייתה אישה יפה הייתם מעריכים אותה יותר

דולי פרטון מתה בגיל 80 בנאשוויל. היא הייתה אחת מהנשים המוכשרות והמשפיעות בתולדות המוזיקה האמריקנית, לא פחות. ליק הפתיחה של "ג'ולין" השפיע על דורות של גיטריסטים, בדיוק כמו הנדריקס. זה לא קול להגיד את זה. לא רק בגלל שהיא לא מתה בגיל 27 המגניב, אלא בגלל שהיא הייתה, לא עלינו – אישה. ואם זה לא מספיק אז אישה מושכת. בלונדינית. אייקון מוזיקלי ענק, שאיכשהו תמיד עולה כרפרנס לבדיחות על מידת חזייה.
>> את הסרט הממש ממש מוזר של דולי פרטון בנטפליקס כבר ראיתם? 

יכול להיות שבישראל הפער הזה בלט אפילו יותר. זה אולי הזיהוי המוחלט של דולי פרטון עם עולם הקאנטרי שמעולם לא הצליח באמת לחדור לארץ הקודש (למרות ניסיונות ראויים לציון של הדודאים, דורי בן זאב, גארי אקשטיין ואריק ברמן). ולכו עכשיו תנסו לשכנע שמדובר בגאונה מוזיקלית שכתבה אלפי שירים, מכרה יותר ממאה מיליון תקליטים, שיחקה בסרטים, הקימה פארק שעשועים, חילקה מאות מיליוני ספרים לילדים והצליחה בדרך נס להיות אוצר לאומי אמריקני שאהוב פחות או יותר על כולם. שמרנים שראו בה נסיכת קאנטרי, וגם ליברלים שראו אותה הופכת לאייקון קווירי. ברשותכם, אני אנסה להוכיח את גדולתה באמצעות סיפור קטן אחד. הידעתם שדולי פרטון כתבה את "ג'ולין" ואת "איי וויל אולווייז לאב יו" באותו יום? יכול להיות שהעברית פה לא מספיק דרמטית, אז ננסה באנגלית: ביום אחד נכתבו "Jolene" ו-"I Will Always Love You". ולא, העובדה המטורפת הזאת היא בכלל לא לב הסיפור.

הסיפור הגיע זמן קצר אחרי שפרטון הקליטה את שני השירים. השנה הייתה 1974 והגיעה אליה פנייה מהאמן הגדול בעולם באותם ימים, אלביס פרסלי. המנהל הידוע לשמצה קולונל טום פרקר סיפר לדולי שאלביס אוהב את "איי וויל אולווייז לאב יו" ומעוניין לעשות לו קאבר. היא כמובן התרגשה, בכל זאת המלך, אלא שאז הגיע התנאי: "את צריכה לוותר על חצי מזכויות ההוצאה לאור בשיר". המנהל של אלביס הסביר שזה הסידור הסטנדרטי. "אלביס יעשה מהשיר שלך להיט ואת עדיין תרוויחי מחצית מתמלוגי ההוצאה לאור", הוא הסביר. דולי אפילו לא התלבטה ואמרה "לא". המנהל עוד ניסה לעשות איתה מו"מ ואף הבהיר לה: "מותק אל תהיי מטומטמת, זו הזדמנות של פעם בחיים". היא סירבה לדון בנושא. היא לא הייתה מוכנה לוותר אפילו על אחוז מזכויות ההוצאה לאור של השיר שלה.

זה נגמר בלילה של בכי ללא הפסקה. "זה היה כמו הדבר הכי נורא", הסבירה בריאיון ב-2006, "אנשים אמרו לי שהשתגעתי… אני מתכוונת, אלוהים, זה היה אלביס פרסלי! אבל משהו בי אמר לי לסרב. משהו בלב שלי. ואני יודעת שהוא יכול היה לתת ביצוע מעולה לשיר, אבל הוא מעולם לא הקליט אותו… ואז וויטני יוסטון הקליטה את השיר ומהרווחים יכולתי לקנות את גרייסלנד (האחוזה של אלביס – ע"ס)". היא לא מגזימה. הגרסה של וויטני יוסטון מ-1992 הפכה לסינגל הפיזי הנמכר ביותר שהוקלט אי פעם על ידי זמרת סולו (24 מיליון עותקים), שיא שאף אישה עדיין לא התקרבה אליו (הקרובה ביותר היא סלין דיון עם שיר הנושא מ"טיטניק", שמכר 18 מיליון עותקים). ובצדק פואטי נדיר, 24 מיליון העותקים של יוסטון עקפו את כ-20 מיליון העותקים של "It's Now or Never", הסינגל הנמכר ביותר של אלביס.

בשנת 2018 הוציא הזמר והיוצר הבריטי מארק נווין את השיר "דולי אמרה 'לא' לאלביס", שמספר את סיפור המעשה. אין לכם מה לחפש אותו, זה לא שיר מוצלח. במקום זאת, פשוט לכו לשמוע שוב את הפתיח של "ג'ולין" ותיזכרו כמה כישרון הסתתר שם מתחת לבלונד.

יש בסיפור הזה כמעט את כל דולי פרטון. הכישרון הבלתי נתפס, כמובן, אבל גם השכל, ההומור, העצמאות והפער המצחיק בין הדמות שהיא הציגה לעולם לבין האישה שניהלה אותה. פרטון בנתה בכוונה דמות גדולה מהחיים, עם שיער אפילו גדול יותר, בגדים נוצצים יותר והרבה מאוד הומור עצמי שהקדים את הבדיחות של כולם. זו לא הייתה רק שיטת הישרדות בעולם עסקי שמנוהל על ידי גברים, אלא גם הדרך שלה לקדם את הדבר הכי חשוב לה: המוזיקה שלה.

והיא הייתה, לפני כל השאר, כותבת שירים. מעבר ללהיטים שכבר הוזכרו רשומים על שמה מכירות של 100 מיליון עותקים מתקליטיה, והיא זכתה ב-11 פרסי גראמי (ועוד שלושה פרסי אמי) כשברקע עומד הקטלוג המטורף שכולל אלפי שירים שיצאו ממנה במשך יותר משישה עשורים. היא הייתה כוכבת קולנוע, פילנתרופית, אשת עסקים וסנדקית תרבותית לכמה וכמה דורות של זמרות. אבל כששאלו אותה איך תרצה שיזכרו אותה, התשובה שלה הייתה פשוטה: ככותבת שירים. אז בואו נזכור אותה ככה. לא רק כ"מלכת קאנטרי" ובטח שלא כאיזו קריקטורה בלונדינית. בואו נזכור את האישה שידעה לכתוב שניים מהשירים הגדולים של המאה כמעט באותה נשימה, וכשהגבר הכי חזק בתעשייה ביקש לקחת חצי מאחד מהם, הייתה מספיק חזקה בשביל להגיד לא. דולי פרטון ידעה כמה השירים שלה שווים. עכשיו היא כבר לא פה, אבל השירים שלה יישארו איתנו לנצח.