galshmu
ד"ש מב"שמבט על החיים של הסטודנטים במוסדות האקדמאים השונים. והפעם סטודנטית לפסיכולוגיה וחינוך מבאר שבע, מראה לכולנו כי בין כל השוני יש גם הרבה דמיון בינינו לבין בן גוריון
יום שני, תשע בבוקר. השעון מצלצל. תשע וחמישה, מצלצל שוב. קמה בקושי ומתחילה להתארגן לשיעור של עשר. דבר ראשון פותחת את המקרר ומגלה שנגמר החלב. אין שום סיכוי שאני יוצאת מהבית לפני שאני שותה קפה, אני בקושי מצליחה לפתוח את העיניים בלעדיו. פוסט זריז בקבוצת הפייסבוק של הבניין פותר את הבעיה, ותוך דקה השכנים מהדירה ליד מצילים את המצב. קצת לפני עשר יוצאת מהדירה, יחד עם עוד כמה חבר'ה מהבניין, סה"כ הגיוני כשכמעט כל הבניין סטודנטים באוניברסיטה.
שיעור ועוד שיעור עוברים להם לאט מדי ובשעה שתיים כל החבר'ה כבר מורעבים, ובשיחה שכוללת רחשי בטן, מחליטים על חומוס. ואיזה מזל ש¬־20 מטר מהשער של האוניברסיטה יש את החומוס הכי טעים בב"ש. ובעוד אנחנו יושבים לנו בכיף, נכנסים שני מרצים בכירים מהמחלקה, למה לא, גם הם צריכים לאכול. הם מתיישבים ומבקשים מהמלצרית מסבחה, והיא בטח תוהה לעצמה האם הם זוכרים אותה מקורסי המבוא של שנה א'. כנראה שלא.
סיימנו לאכול ואני בדרכי לשיעור הבא, שבבניין 72 (כן, אני מגיעה לשיעורים, אפילו אחרי חומוס. כן, בשנה ג'. לא, אין נוכחות חובה. כן, אני יודעת שזה מצחיק). בניין 72, למי שלא מכיר, זה הגיהינום. בניין ענק שכולו חשוך, אפל ואפור. מהבניינים האלה שאומרים עליהם בסרטים, ש"אתה יודע איך אתה נכנס, אבל ממש לא בטוח שתדע איך לצאת". מי שתכנן אותו זה בטח אותו בן אדם שתכנן את דיזנגוף סנטר, רק סדיסט יותר. בודקת באיזו כיתה אני, 584, נפלא, זה בקומה 5 וחצי. כן כן, יש חצאי קומות, ואם עליתם בצד הלא נכון אתם לא תצליחו להגיע לכיתה שרציתם לעולם. לעולם! אני מהמרת על אחת הכניסות ותוהה אם גם למרצים שהמשרדים שלהם בקומות 4 וחצי ו־5 וחצי לוקח חצי שעה כל פעם להגיע למחוז חפצם. ואיך זה שמכל הבניינים דווקא הבניין של מדעי החברה תוכנן להיות כזה מסובך?! למה לא יכלו לבנות ככה את הבניין של הנדסה למשל? הרי יש להם כישורים מרחביים יותר טובים משלנו.
שמונה בערב, מסיבת דירה בבניין. 30 שקלים כניסה, שתייה חופשית, משקיענים. התנצלנו בפני השכנים על הרעש והבטחנו להתקפל ב־23:00. אחרי זה קופצים לפיצה בקטנה ומשם תופסים מונית לברקה, ליין אלקטרוני. מחר כבר לא אקום לשיעור של עשר… גם לא לשיעור של שתיים עשרה…
"יום בחיי" סטודנט בבן גוריון נשמע אמנם שונה מ"יום בחיי" סטודנט במוסד אקדמאי אחר, אבל בפועל, אנחנו הרבה יותר דומים ממה שחושבים. הרי כולנו סטודנטים שרק מנסים לשרוד את התואר עם כמה שיותר בירה וכמה שפחות מועדי ב', כולנו שונאים לקום לשיעורים של 8 לפנות בוקר, כולנו חווינו חרדה כשיומיים לפני מבחן מישהו גרר החוצה את כל התיקייה מהדרופבוקס, על כולנו במבחנים צועקות דודות לזוז כיסא אחד… לא, לצד השני… לא בשורה הזאת, שורה כן, שורה לא, כולנו מתים לסיים את התואר אבל כשסוף סוף יגיע הרגע המיוחל כולנו נגיד איזה כיף היה כשהיינו סטודנטים.
אז נכון, בב"ש אין לנו ים, אפשר לספור על יד אחת את בתי הקפה ויש לנו בניינים לא צבועים באוניברסיטה שמזכירים את בה"ד 1, אבל ממש כיף כאן, ובשבילי זה כבר הבית.
להתראות (אולי) בתואר השני, תמי-לי
סטודנטית שנה שלישית לפסיכולוגיה וחינוך בבן גוריון