כתבה

האגדה של טרזן: גרסה ראויה ועדכנית לסיפור

העיבוד המחודש לסיפור הידוע מצליח להתמודד עם הניחוח הקולוניאליסטי בלי לאבד את הקסם שלו

מתוך "האגדה של טרזן"
מתוך "האגדה של טרזן"
7 ביולי 2016

המיתוס של המלך הלבן של הג'ונגל האפריקאי היה מאז ומתמיד קולוניאליסטי במפגיע והניב המוני סרטים שלקו בגזענות. "האגדה של טרזן" מתמודד באופן ישיר, ורציני יחסית לסרט קיץ אדיר תקציב, עם המסורת הבעייתית, בלי לאבד את הקסם הבסיסי של חתיך חשוף חזה שעף בין העצים ומתקשר עם חיות.

טרזן הנוכחי (סקרסגארד, נראה טוב) הוא אריסטוקרט בחליפה שחוזר לאפריקה אחרי שמונה שנים באנגליה הוויקטוריאנית, ובהדרגה נחשפים האפיונים המיתולוגיים של דמותו כפרא אציל (רק אזור החלציים נזנח לטובת מכנסיים צמודים). כשהוא וג'יין עזבו את הג'ונגל הם הותירו מאחור לא רק את משפחתו הפרוותית המורחבת, אלא גם חברים (ואויבים) בקרב הילידים בני האנוש, ואלה משתתפים בהרפתקאות כשווי זכויות.

השותף העיקרי למסע הוא סמואל ל' ג'קסון בתפקיד שליח אמריקאי שמשכנע את הסלבריטי לשוב לקונגו כדי לחקור את סחר העבדים בחסות השלטון הבלגי, ומגיב בתדהמה ראויה כל פעם שטרזן מתלטף עם אריות או צונח לתוך צמרות עצים (מדי פעם ג'קסון פולט איזו בדיחה מיותרת, אבל לא יותר מדי). מנגד, כריסטוף וולץ הוא הנבל הלבן שמנצל את היבשת השחורה, ורוב הזמן הוא נמנע מלמחזר את הג'סטות המוכרות מהסרטים של טרנטינו (פרט לסצנת ארוחה עם ג'יין שבה הוא לא מצליח להתאפק).

הנשק האישי שלו הוא מחרוזת תפילה – דימוי מוצלח לקולוניאליזם האירופי המתחסד. הבמאי דיוויד ייטס ("הארי פוטר") מספק מראות מרהיבים ואקשן מעופף, וכשהחיות סוף סוף נענות לקריאה, אנחנו שמחים להיפרד מהיומרה לריאליזם.

השורה התחתונה: אחלה טרזן לשנות האלפיים