האישה הראשונה
"מירל'ה אפרת" הקלאסי הופך בגרסה החדשה של הבימה למופע של אישה אחת - גילה אלמגור
"מירל'ה אפרת" של יעקב גורדין משתייכת לרפרטואר מצומצם של קלאסיקה בימתית יהודית, שהתיאטרון הישראלי מקפיד לחזור אליה כל כמה שנים. הסיבה לכך היא קודם כל התפקיד של מירל'ה, אשת הברזל העשירה, שנקלעת לקונפליקט משפחתי קורע לב. מדובר כאן במעדן עבור כוכבות תיאטרון בנות 50 פלוס, ועל כן הוא משך אליו בעבר את מרבית דיוות הבמה המקומיות, ביניהן חנה רובינא, ליא קניג, מרים זוהר, אורנה פורת ויונה אליאן. עכשיו מגיע תורה של גילה אלמגור, מלכת התיאטרון הישראלי של העשורים האחרונים, שהעובדה שלא שיחקה את מירל'ה עד היום היא כמעט מוזרה. אלמגור באמת עושה עבודה משובחת, ואפילו גורמת לתפקיד להראות כאילו נכתב במיוחד בשבילה. חבל שסביב ההופעה המוחצת שלה, מתנהלת הצגה חביבה, אך גם גנרית ומיושנת למדי.
המלודרמה היפה של גורדין, שהוצגה לראשונה ב-1898 והפכה לאחד הלהיטים של התיאטרון היידי, מגוללת סיפור של התנגשות בין הדור המבוגר, שמיוצג על ידי מירל'ה, המשרתת שלה מחלה (סנדרה שדה) ומנהל עסקיה שלמן (שמיל בן ארי) לבין הדור הצעיר: שני בניה האהובים של מירל'ה, יוסל'ה (יואב דונט) ודוניה (ניר זליחובסקי), המובלים על ידי שיינדלה (הילה פלדמן), אישתו של יוסל'ה. הצעירים הנהנתנים והמודרניים מורדים נגד שתלטנותה של מירל'ה ושאיפתה לנהל את ביתם המשותף לפי דרכיה, ואט אט דוחקים אותה לפינה, עד שמגיע הפיצוץ.
הבמאי והמעבד של ההפקה חנן שניר כבר הוביל את גילה אלמגור לשניים מתפקידיה הבימתיים הגדולים, ב"קידוש" של גינזברוג וב"רוחות" של איבסן. אלא שבעבודות ההן, שנוצרו לקראת אמצע שנות ה- 90, היה לשניר גם חזון בימתי מיוחד ומרתק, שהפך אותן לאירוע. ב"מירל'ה אפרת" שניר מסתפק במועט, ונראה כאילו יכול היה לביים את ההצגה גם מתוך שינה. העיצוב, המיזאנסצנה ואפיון הדמויות הולכים כאן אל המובן מאליו, מבלי להפתיע לרגע. סביר להניח שזה נראה מאוד דומה לאיך שזה נראה במקור הניו יורקי, לפני יותר ממאה שנה. השחקנים עושים עבודה טובה לרוב, אך בסופו של דבר כולם משמשים מצע בלבד לעבודה המרשימה של אלמגור. קשה להסיר את העיניים מהנוכחות הכריזמטית שלה והעוצמה שנובעת ממנה עד שהיא נשברת. בסופו של דבר, "מירל'ה אפרת" בהבימה היא בעיקר הצגה של גילה אלמגור.