בוקר טוב? הנגאובר על המסך הוא או חלום או סיוט. תלוי אם את אישה

בן אדם מתעורר בבוקר ולא זוכר מה עשה בלילה שלפני. לפעמים הוא מוצא עצמו בסביבה לא מוכרת, או שהסביבה מוכרת אבל מפוזרים בה פריטים שמעידים על פעילות מעוררת תמיהה. הדיסוננס הזה, שבדרך כלל קשור לצריכה מוגברת של אלכוהול ו/או סמים, מופיע בעיקר בסרטים משני סוגים – קומדיות ומותחנים.

כשמדובר במותחן זה תעלול נרטיבי שמייצר מעין תעלומה בלשית, והגיבור מנסה לפענח את התמונה המלאה באמצעות הרמזים. במיני סדרה "ליל האירוע", למשל, סטודנט מתעורר במיטה ליד גווייתה של אישה זרה שאיתה העביר לילה של סמים וסקס, ואינו יודע להסביר את הסכין שתקוע בגופה. הוא נאשם ברצח ובשל השכחה מתקשה להגן על עצמו, ואף תוהה אם אכן היה מסוגל לרצוח אותה. לא פעם הנרטיב של השיכחה הזמנית מביא איתו עיון בשאלות מוסריות – האם אדם שאינו זוכר מה עשה יכול להיות אשם במה שעשה (או לא עשה)?

"ממנטו" של כריסטופר נולן (2000) הביא את זה לאקסטרים, כשבחר בגיבור שלא זוכר לא רק מה קרה אתמול בלילה, אלא מה קרה לפני עשרים דקות. לאונרד (גאי פירס) לוקה בתופעה המכונה "שיכחון למאוחר" וזה מסבך את תכניתו לנקום במי שאחראי למות אשתו. כזכור, תפיסת העולם המעורערת של לאונרד מועברת לצופים באמצעות פריסת העלילה מהסוף להתחלה, ובתחילתו של דבר אנחנו מגלים שהוא ניצל את השיכחון שלו כדי לרמות את עצמו ולדחוף את עצמו לעשות מעשה לא מוסרי – בלי שזה יותיר חותם במצפונו.

לעיתים קרובות יותר, תעלול האמנזיה הזמנית משולב בקומדיות, כשהדוגמה הראשונה שקופצת לראש היא "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" ושני המשכיו. נשים אותו רגע בצד, ונחזור להוליווד של פעם. בשנות ה-40, כשהוליווד לימדה את הצופים שסקס מחוץ למסגרת הנישואים אסור בתכלית האיסור (וגם במסגרת הנישואים מוטב היה לא להכיר בקיומו), כמה קומדיות השתמשו בשכחה כדי לרמוז שהיה שם סקס, בלי להגיד את זה בפה מלא.העניין הוא שאם היה סקס, החברה תאשים את האישה שלא גוננה על עצמה כמו שצריך.

כך, למשל, בקומדיה של פרסטון סטרג'ס "הנס של מורגן קריק" (1944), יוצאת טרודי (בטי האטון) לחגוג עם חיילים שיוצאים להילחם מעבר לים, ולמחרת יש לה זיכרון מעורפל מהלילה שבו היא אולי נישאה לחייל שאת שמו היא לא בדיוק זוכרת. כך או כך, היא מוצאת את עצמה בהריון, מכאן שלפחות דבר אחד בטוח קרה שם (אבל אם היא נשואה זה בסדר). סיפורים דומים על נשים ששוכחות את הוללות הלילה שלפני, סופרו בקומדיות כמו "סיפור פילדלפיה" – בבוקר חתונתה קתרין הפבורן לא זוכרת מה בדיוק עשתה עם ג'יימס סטיוארט בלילה שלפני – כדרך לגעת בנושא האסור, בלי להכתים את הגיבורה.

ודאי שמתם לב שהתחלתי את הטקסט בלשון זכר כוללני, אך כשהתייחסתי להוליווד השמרנית של פעם – עברתי לספר על נשים. כידוע היום, במציאות שמחוץ לסרטים תופעת השכחה לגבי אירועי הלילה שלפני, היא לרוב תוצאה של סם אונס שהוחדר למשקה של הקורבן ללא ידיעתה. וזה לא מצחיק בכלל. אז מה עושים? קומדיות על גברים שלא זוכרים מה קרה, ואם קרה משהו, הם לא אחראים.

קודם היה "אחי, איפה האוטו שלי?" (2000) על שני סטלנים (אשטון קוצ'ר ושון וויליאם סקוט) שמתעוררים אחרי לילה של מסיבות ושתיה מוגברת של אלכוהול, ויוצאים לחפש אחר האוטו שבכותרת. זאת קומדיה אבסורדית ולא מזיקה על צעירים שמסרבים להתבגר, וחוסר לקיחת האחריות על מעשיהם מועצם באמצעות השיכחה. מפגשים חוזרים עם נשים לאור היום שלמחרת רומזים שאם היה סקס בלילה, הן היו היוזמות.

גם "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" של טוד פיליפס, שנוצר תשע שנים מאוחר יותר וזכה להצלחה הרבה יותר גדולה, מספר על גברים שפורעים עול רגע לפני החתונה, שתדרוש לפחות מאחד מהם לקחת אחריות. במבט לאחור הסרט הזה, ששמו המקורי הוא "The Hangover", הוא התגרות מפורשת בנשים טראומטיות שחוו את השפעת סם האונס. כששלושת החברים שנסעו למסיבת רווקים בלאס וגאס מתעוררים במלון אחרי שהריקו לקרבם שוטים של ייגרמייסטר מתובלים באקסטזי, הם מוצאים טיגריס באמבטיה ותינוק בארון.

החתן, לעומת זאת, חסר. בניסיונם לשחזר מה קרה, הם מגלים שכדורי האקסטזי היו בעצם רוהיפנול – כלומר שמו של הסרט הוא הטעיה. אבל אף אחד לא אנס אותם במהלך הלילה. להיפך, אלן (זאק גאליפנאקיס), מוצג כעבריין מין מורשע (זה אמור להיות מבדח). בסרט אף מתארח המתאגרף מייק טייסון בתפקיד עצמו, שהוא כבדרך אגב אנס מורשע. וזה רק מעצים את הלגלוג שבבחירה ברוהיפנול כגורם לשכחת הגברים שלא קרה להם שום דבר נורא. רק לאחרונה החלו לעסוק בחוויה הדיסוציאטיבית של קורבנות אונס בסרטים ("עירום" של ירון שני) ובסדרות טלוויזיה ("להרוס אותך"), שאחריהם סרטי ה"מה עשיתי אתמול בלילה?" יצטרכו לחשב את דרכם מחדש.