מספיק בקושי

אין ספק שהעבודה החדשה של הכוריאוגרפית נעה ורטהיים ללהקת ורטיגו היא עבודה מעניינת ואסתטית. ובכל זאת, מורטהיים ומלהקת הרקדנים המשובחים שלה ציפינו ליותר. היצירות האחרונות של הלהקה הירושלמית,  "מאנא" ו"ורטיגו 20", העמידו רף ציפיות גבוה מאוד. ורטהיים הציגה בהן כוריאוגרפיות מגובשות מבוססות אימפרוביזציה שהובילו מהלכים שאינם נרטיביים, אבל עדיין מרתקים. היא הציגה את השפה התנועתית שמאפיינת אותה כבר שני עשורים: שפה מלוטשת, עכשווית, שניכר בה רקע של טכניקת בלט קלאסי.

לצד כל אלה הציגה ורטהיים, מייסדת הלהקה (יחד עם בן זוגה עדי שעל) והמנהלת האמנותית שלה, תבונה וטעם בבחירת השותפים האמנותיים ובראשם רן בגנו, שיוצר כבר שנים את המוזיקה לורטיגו וממשיך לעשות את העבודה בכישרון רב. לקראת העבודה על "מאנא" הצטרפה לצוות האמנותי רקפת לוי (שעבדה שנים עם חנוך לוין ועם אוהד נהרין). לוי, שהופקדה על עיצוב הבמה והתלבושות בשתי עבודות המחול האחרונות, יצרה ללהקה מתחמים מרתקים לריקוד, עיצבה תלבושות שהחמיאו לרקדניות ולרקדנים ובכלל הוסיפו ללהקה ברק וסגנון.

"רשימו". צילום: מעיין חותם

ב"רשימו" החדשה, ורטהיים ממשיכה להפגין את שפת התנועה הקולחת שלה, שפה שמשרה אנרגיה טובה ועושה שימוש מקצועי ומהנה ביצירת מעברים בין תנועת אוניסונו של כל הלהקה לבין קטעי סולו והרכבים קטנים, ובניגודים בין התנועה המהירה והקצבית לזו הרוגעת. כל זה נעים, כאמור, אך לא מספיק. חסר בכוריאוגרפיה הזו קו מתפתח, מהלך שנחרת בזיכרון או ברגש, שיא מרגש שגורר הזדהות או לפחות מעורבות בהתרחשות הבימתית.

אפשר להגיד שהמצטיינים במופע החדש הם הרקדנים. שמונה במספר (לעומת 12 ביצירה הקודמת) שהילכו קסם בזכות הנוכחות הפיזית שלהם, עם יכולת אתלטית משובחת בגלגולים המהירים על הרצפה, ההנפות הוירטואוזיות זה את זו ולהיפך, הקפיצות המרהיבות והנחיתות המדויקות. הרקדנים הפגינו קשב גבוה דווקא ברגעים השקטים יותר במופע. ברור לגמרי שלא מדובר רק במבצעים – הרקדנים הפנימו את התנועה של ורטהיים והוסיפו לה משלהם. מחמאות נוספות מגיעות גם לבגנו על המוזיקה, ולדני פישוף-מג'נטה (האחראי על התאורה) שתחם את הבמה בתיבות מוארות מבפנים שנראו כמו חלונות נמוכים ומאירים שהלמו את המחול ואת הפן הרוחני שלו.

"רשימו". צילום: מעיין חותם