הנוער

מבלי להטיף מוסר באופן מתחסד, "שש פעמים" מצליח לטלטל, לזעזע ולהעלות על סדר היום נושאים קריטיים באופן אמין וראוי

"שש פעמים" (צילום: יח"צ)
"שש פעמים" (צילום: יח"צ)
4 בדצמבר 2013

שש פעמים. בימוי: יונתן גורפינקל. עם סיון לוי, אביתר מור. ישראל, 2012. 93 דקות

יוצרי (ומשווקי) הסרט "שש פעמים" לא יכלו לדמיין זמן טוב ליציאת הסרט המוצלח הזה לאקרנים. פרשת אייל גולן ושות' העלתה מגוון רחב של נושאים לשיח הציבורי בליווי אותה תדהמה צדקנית ומאשימה כלפי הרגלי הפנאי של הדור הצעיר, זה שהולך ופוחת בדמיון הנוסטלגי של הדור הבוגר. למרבה השמחה, "שש פעמים" אינו סרט צדקני שכזה. אפשר לומר שהוא כולל מספר מניפולציות רגשיות כדי לעורר זעזוע אצל הצופה (לדוגמה: כל הגברים יוצאים שם רע), אבל זו בערך הביקורת היחידה שאפשר להעלות מולו ונראה שזה מחיר זול – ואולי אף הכרחי – לשלם בדרך ליצירת אחד הסרטים החזקים והחשובים שנעשו בישראל. חזקים, כי מעטים הם הסרטים שילוו אתכם ימים ארוכים לאחר הצפייה, שיהדהדו חוויות מהעבר ויעוררו אצלכם מחשבות קשות על ההתנהלות שלכם ושל סביבתכם עם המין השני. כן, גם עם החברים הכה רגישים שלכם. חשובים, כי מדובר בנושא שרלוונטי לכולנו ובסרט שמצליח לעורר דיונים ומחשבות מהסוג שתמיד נוח להדחיק או לדחות למועד אחר, כזה שאף פעם לא מגיע.

צפו בטריילר של הסרט:

הסיפור פשוט למדי. גילי בת ה־17 עוברת לבית ספר חדש בהרצליה ומנסה למצוא חן בעיני כמה בנים בשכבה. איך היא עושה את זה? נו באמת. שישה פרקים, שש פעמים שונות שמידרדרות מהקל אל הקשה, מהאפור הבהיר עד לשחור המוחלט. סיון לוי, שזכתה בפרס אופיר על התפקיד, עושה אותו בצורה משכנעת להחריד באחד הליהוקים המדויקים ביותר שאפשר לדמיין. גילוי נאות: אני מכיר מעט את לוי. גילוי נאות שני: אחרי הסרט אני מתקשה לחשוב עליה כעל מישהי שאינה נערה בת 17 מהרצליה שחוותה טראומות מיניות בגלל כל מיני חארות דביקים וחרמנים בתיכון. בכל אופן, סיון, סליחה, גילי, היא נערה ממוצעת למדי – יפה אבל לא הורסת, חכמה אבל לא מבריקה, מפותחת רגשית ופיזית אבל לא באופן חריג לבת 17, היא מבולבלת, מגושמת ובעיקר בעלת רצון עז להרגיש נאהבת ונחשקת. האם זה הופך אותה לאשמה במה שנגרם לה? ברור שלא. וכאן בדיוק ההישג הגדול של הסרט הזה – כי גם הבנים בסרט הם נערים מבולבלים, מגושמים ובעלי רצון עז להרגיש נאהבים ונחשקים. האם הם אשמים במה שגרמו לגילי? ברור שכן.

"שש פעמים" (צילום: יח"צ)
"שש פעמים" (צילום: יח"צ)

הבמאי יונתן גורפינקל והתסריטאית רונה סגל מצליחים ליצור עולם מטריד שמשקף באופן מדויק את המרחב הצפונבוני של גוש דן, של בני טובים אם תרצו. המעשים הפליליים צומחים באופן טבעי מתוך קרקע פורייה של הורמונים, העדר סמכות הורית ותרבות מורכבת שבה חי אותו נוער, ללא כלים לפענח אותה בביקורתיות ובריחוק מתבקש. כל זה בטח שלא הופך את המעשים למוצדקים, וכל צופה, גבר או אישה, יכול לזהות את עצמו במקומות דומים, והדבר מוכיח את עצמו בסטטוסים הרבים על הסרט שעלו בתום כל אחת מההקרנות המוקדמות. אולי הוא פעל אחרת, אולי לא. אולי הוא נתקל בסיטואציה זהה, ואולי רק בדומה. ובכל זאת, האופן שבו הסרט מצליח להציג את המוטיבציות השונות של הדמויות, תוך כדי אמירה אתית חריפה, ראוי לציון.

הסרט מצליח לבטא את המורכבות האינסופית של יחסים מיניים נצלניים בלי להותיר רושם של תשדיר שירות פמיניסטי. הוא מצביע על אשמים אבל לא עושה לעצמו הנחות בביטול הסובייקטיביות של האשמים. לא מפחד להראות את הקשר ההדוק והמסוכן בין הסוציולוגיה לפסיכולוגיה, בין הסיטואציה החברתית לבין האחריות האישית, גם אם אינה בהכרח ברורה לדמויות עצמן. השיח המוכר על תקיפות מיניות מוצג לרוב בצורה בינארית של מותר ואסור, טוב ורע. בכך הוא מפספס קהלים שלמים שמסכימים עם רובו אך מתנכרים אליו ומתקשים למצוא בו את עצמם. "שש פעמים" מצליח ליצור את אותה הזדהות מתבקשת לא באמצעות הסיפור הכללי, כי אם במחוות הקטנות דווקא. במילה שנזרקת או בהבעת פנים, בעושר ויזואלי (וגם בפסקול נהדר) ובדיוק מרשים שמצליח ליצור קשר בלתי אמצעי לדמויות השונות, אמפתיה מעיקה שמשהה לפרקים את השיפוט המוסרי ומיד קורסת תחת כובד המשקל שלו.