המיתולוגיה ההטרוסקסואלית
ואז הם הלכו אליה הביתה ושכבו איתה. כל השלושה. אחד אחרי השני
אני כבר לא זוכר בדיוק מתי זה קרה. אולי בכיתה י׳ או י״א או י״ב. זה לא באמת משנה. הייתה הפסקה או שזה היה סוף היום. ישבתי ככה סתם ליד מגרש הכדורגל או בכניסה לאחד הבניינים, על ספסל מעץ. חברים שלי מהכיתה ניגשו אליי. הם היו משועשעים. חייכו, צחקקו, החליפו צ׳פחות אחד עם השני. סיפרו שיום קודם הם הכירו איזו מישהי. זה היה במסיבה או בצופים או במרכז המסחרי או בכל מקום אחר שבו נערים פוגשים נערות. הם דיברו איתה, היא דיברה איתם, אני מניח, דבר הוביל לדבר. ואז הם הלכו אליה הביתה ושכבו איתה. כל השלושה. אחד אחרי השני. ״עלינו עליה״ היה הניסוח המדויק. כאילו שהייתה שק של תפוחי אדמה. אחר כך סיפרו על זה בפרוטרוט. לא חסכו אף פרט. זה לא היה כזה ביג דיל בשבילם. שלושה בנים שוכבים עם בחורה אחת. שאלתי אם היא הייתה כוסית. הם אמרו שהיא לא הייתה כוסית. גם לי הכל נראה נורמלי. אפילו מגניב. לא ביררתי את השם שלה. לא ידעתי מי היא. זה לא עניין אותי. עניין אותי ששלושה חברים שלי מהכיתה שכבו עם בחורה אחת והבחור האחרון ששכב איתה נאלץ להתבוסס בנוזלי הגוף של שני האחרים ששכבו איתה, וזה נשמע לי ממש לא אסתטי. מבחינתי היא הייתה כלי קיבול לתשוקותיהם של שלושה נערים שהכרתי. בכלל לא חשבתי עליה או על מה שהרגישה ומה באמת קרה שם. כן חשבתי שהיא ״חרמנית״ או ״שרמוטה״, כי רק שרמוטות נותנות לשלושה בנים לשכב איתן אחד אחרי השני. והחברים שלי – הם היו ילדים טובים. לא ״ערסים״ או משהו כזה. הסיפור הקלאסי: בית ספר פרטי, הורים עשירים, עתיד מזהיר. והיא? אנונימית. מישהי שהייתה שם.
מאז עברו משהו כמו 15 או 16 שנה. שלושת החברים ששכבו עם הבחורה האחת התגייסו לצבא, השתחררו, למדו, התחתנו, עשו ילדים, הרוויחו כסף. אנחנו לא בקשר. מעולם לא היינו בקשר. למען האמת, אני אפילו לא בטוח שהם אלה שעשו את מה שעשו, כי עבר כל כך הרבה זמן ואני בטח מתבלבל, והשלושה לא היו שלושה אלא ארבעה ואולי לא הארבעה האלה, אלא ארבעה אחרים. משנה בכלל מי הם היו? הם מי שהם. אני בטוח שהם ישנו טוב בלילה שאחרי הלילה ההוא וישנים טוב עד עצם היום הזה. ומה היא עושה היום? זאת שעשו לה את מה שעשו לה? שהייתה שם כששלושה או ארבעה נערים עמדו בתור כדי לשכב איתה ולגמור ואחר כך להשאיר אותה, במיטה או על הרצפה או איפה שזה לא היה. אולי היו לה חיים יפים או חיים נוראיים. מי יודע. לא הכרתי אותה. היא יכולה להיות כל אחת שעוברת מולי ברחוב. זה עד כדי כך בנאלי. וכמו שהיא יכולה להיות כל אחת – גם הם היו יכולים להיות כל אחד. אולי גם אני הייתי יכול להיות אחד מהם, באיזושהי קונסטלציה שהייתה עלולה להיווצר. הייתי די חנון אז – תודה לאל. אם כי גם חנונים עושים דברים נוראיים לבחורות. ובכל אופן, אני רק הקשבתי ושתקתי.
נזכרתי בה בשבוע שעבר אחרי שהתפרסמו הידיעות על אונס של בת 12 על ידי 13 בנים. במהלך השנים התפרסמו אינספור ידיעות על אונס קבוצתי, על הטרדות מיניות, על מעשי סדום. ודווקא עכשיו זה חזר אליי בפלשבק. היא לא יוצאת לי מהראש. ואז עוד פלשבק. עוד סיפורים מבחילים על חברים ובחורות. סיפורים שפעם התייחסתי אליהם כאל אנקדוטות משעשעות; פיקנטריה סחבקית שבונה מיתולוגיה הטרוסקסואלית סביב עלילות של כיבושים ומזמוזים. הרי אף אחד לא אנס אף אחת. אם כי גם בזה אני כבר לא בטוח. אלו בסך הכל בני נוער שמשתעשעים, אבל זו תמיד השתעשעות חד צדדית. שאלתי את חברה שלי אם יכול להיות שהבחורה ההיא מהסיפור ההוא נהנתה מכל העניין. היא הזדעזעה מעצם ההעזה שלי לשאול את השאלה. הופתעתי מהזעזוע שלה. היא הזדעזעה מההפתעה שלי. אני תופס מעצמי גבר נאור, ליברלי, עם רגישות לזכויות אדם. כנראה לא עד כדי כך. אולי לא עשיתי את המרחק הגדול שחשבתי שעשיתי מכיתה י׳ ועד עכשיו. אולי אני עדיין נמצא שם, על הספסל בבית הספר, מקשיב לסיפורים האלה כמו איזה נער שטוף זימה שסקס אלים ונצלני עושה לו את זה. ואולי זה קצת עדיין עושה לי את זה.
זה לא וידוי. אתה מתוודה כשאתה מצפה שמישהו יסלח לך על חטאיך. על החטאים האמיתיים שלי אני לא כותב ב־Time Out. אני אשם בכך שאני גבר ממוצע. זו האשמה חמורה בימינו ואני מודה בכל הסעיפים. בפורנו הראשון שלי צפיתי בגיל 11 ומאז לא הפסקתי. זה לא מנהג יומיומי, אבל זה כיף לי ונחמד לי. אני מחפצן נשים על בסיס קבוע. יום יום, שעה שעה. אני מודע לדה־הומניזציה שאני מבצע בכן, וממשיך כרגיל בחיי. מעולם לא כפיתי את עצמי על אף אחת, לא השפלתי ולא ניצלתי. זאת הגרסה שלי. אני מי שאני. גבר חדש עם נטיות ישנות. בהמה מעודנת יחסית. אני מנסה להיות בן אדם טוב בדרך כלל.