המקום שגידל אותי: האוזן השלישית פתחה לי שער לעולמות אחרים

מה הופך אדם למי שהוא? מה הם הגורמים המעצבים את אישיותו? בשביל רבים זו הסביבה שהם גדלו בה, החוויות שהם צברו בתור ילדים. וכשאני מסתכל לאחור על המקום שהפך אותי למי שאני, אני חושב על ספריית ה-DVD של האוזן השלישית, אותה ממלכה של מדפי עץ מלאים באוצרות, ארץ קטנה בתוך חנות בה אפשר להיעלם למשך שעות ולמצוא שערים קטנים לעולמות אחרים (כל עוד ה-DVD לא נלקח על ידי מישהו אחר כבר, או הוחזר עם שריטות). ספריית ה-DVD של האוזן השלישית הייתה בית הספר שלי לתרבות זרה (טוב בואו נודה באמת, בעיקר אמריקאית) והפכה אותי ליצור האובסיסיבי לפופ-קאלצ'ר שאני היום.

האוזן השלישית התחילה את דרכה כחנות מוזיקה ברחוב שינקין, ובתור ילד שגדל בקרבת הרחוב המפורסם אני זוכר גם את התקופה הזאת. אני זוכר את ספריית קלטות הוידאו שהוחלפה על ידי ספריית ה-DVD, ואני זוכר שהחנות עברה למשכן גדול יותר ברחוב קינג ג'ורג'. ושם בקומה השנייה שהייתה מוקדשת כולה לסרטים וסדרות טלוויזיה, אני זוכר את החינוך שלי מתחיל.

>> המקום שגידל אותי: בר הר סיני לימד אותי את ההרגשה שמשהו קורה
>> המקום שגידל אותי: העוגות במגזינו לימדו אותי כל מה שצריך על מתוק

כשאני חושב על האוזן השלישית, תמונה אחת עולה לי בראש: פתק צהוב עם טקסט שחור בפינה של DVD. אתם מבינים, ב"אוזן" היו הרבה סרטים וסדרות שהגיעו ללא תרגום לעברית באריזות המקוריות שלהם. אז כדי להנגיש אותם לקהל הישראלי הם היו מוסיפים פתק קטן עם תיאור של היצירה ואולי אפילו המלצה. ובתור נער שמחפש השפעה, הפתקים האלה הפכו להיות התנ"ך שלי.

כך גיליתי תוכניות מערכונים משוגעות, סדרות אנימציה ששודרו רק לעונה אחת, סרטי קומדיה משנות התשעים שרק המשפחה של הבמאי ראתה. שאבתי הכול כמו ספוג אובססיבי להומור, כל DVD הוביל לויקיפדיה, מה שהוביל לגילוי סדרה או סרט חדש שהייתי לוקח בשבוע הבא. לכאורה, יותר קל ללמוד על עולם הסרטים והטלוויזיה הגדול שם בחוץ היום מאשר פעם. עם האינטרנט, קשה לחשוב על פיסת תוכן שלא יכולה להיות מורדת לכונן שלך תוך שניות. אבל למרות הגישה הבלתי-מוגבלת, אני חושב שספריות הסרטים של פעם היו הרבה יותר טובות בהרחבת האופקים לצעירים חובבי תרבות פופולרית. 

יש גם משהו נחמד בקונספט של ספרייה, לא? אתה לא קונה את הסרטים, אתה רק שואל אותם, ועם זה מגיעה האחריות של לצפות בדבר ששכרת לפני שאתה צריך להחזיר אותו. היום, סרט חדש יכול לשבת שנים במחשב שלך לפני שתיזכר שהורדת אותו ותרצה לראות אותו שוב. בתקופת ספריות הסרטים, היית חייב לסיים את הסרט או הסדרה בזמן, כדי שתוכל להחזיר אותו לחנות כמו לקוח אדיב ונאמן. שלא לדבר על תחושת הלחץ של לבחור סרט לפני שהספריית נסגרת והם מתחילים להשמיע את המוזיקה המלחיצה. 

"האוזן השלישית" הייתה שער מטאפורי לעולמות אחרים, אבל היא הייתה גם מקום אמיתי. עם רצפת פרקט, מדפים מסודרים ומוזיקה מגניבה ברמקולים. ל"אוזן" הייתה תדמית מסויימת: תדמית של חנות תל-אביבית מתנשאת מלאה במוכרים סנובים היפסטרים (כולנו זוכרים את הפרק ב"זבנג!" שבו גל מבקר ב"בוהן השלילית"). אבל בשבילי זה היה כמו בר מוכר, בו כולם מכירים את השם שלך (או במקרה הזה את השם של אמא שלי, כי היא עשתה את המנוי). זה מקום שעדיין קיים, אבל לא באותה צורה. זה מקום שלפעמים אני מוצא את עצמי חולם עליו בלילה, פתאום שם שוב מסתכל במדף של ה-DVD החדשים, ונלחץ כי עוד מעט סוגרים ואני צריך כבר להחליט מה אני לוקח.