המקום שגידל אותי: התחנה המרכזית היתה השער שלי לת"א, ומעבר לה

אולי כדאי להגיד את המובן מאליו כבר על ההתחלה – יש לי זוג עיניים וחוש ריח, וברור כשמש שהתחנה המרכזית החדשה היא מקום איום ונורא. זהו לא טקסט געגוע או אהבה, אלא השלמה עצמית. בין אם אני שמח מזה או לא, התחנה המרכזית היתה שער הכניסה שלי לתל אביב, ולאורך השנים התגלתה גם כבית שבור שחזרתי אליו שוב ושוב. כמו שתל אביב לא שלמה בלי הדרום הפרוע, כך התל אביביות שלי היתה תלויה באותו פיל לבן ארור, מזוהם ומזהם, המקום הכי נמוך בעיר.
>>

כך המקרה אצל תל אביבים רבים שלא גדלו בעיר. זו היתה הנקודה אליה היינו מגיעים כדי להתפזר בקוי 4 או 5 לרחבי העיר, ולעיתים, לשם היינו מגיעים כי זה מה שהכרנו. הפעם הראשונה שנסעתי לבדי לתחנה המרכזית החדשה היתה בגיל 14, אז נסעתי לאתר את מספרת "אתיופיאן סטייל" שהתמחתה בראסטות. אני הייתי ילד אשכנזי שמנמן עם שיער שחור חלק, ולספריות כנראה לא היה לב לספר לי שאין להן מושג מה לעשות עם שיער שכזה, אבל את 3 השעות שביליתי בקשירות שיער שם אני זוכר עד היום, גם אם גוש השיער שיצרו גולח תוך 3 חודשים.

מאותו הרגע כבר התרגלתי להגיע למקום המטונף הזה לבד, ולצאת משם לראות את מעט הופעות הראפ שהתקיימו בעיר בשנות ה-2000 המוקדמות. למסיבות הנוער של מועדון הג'י ספוט המיתולוגי הייתי מגיע מחוץ לעיר למרכזית, ומשם בקו 4 לכיכר אתרים. כשהמסיבות היו נגמרות בסביבות 4-5 בבוקר, הייתי חוזר למרכזית וממתין שם על הספסלים הלא נוחים עד שיצא אוטובוס ראשון חזרה הביתה. את ההרגל הזה סיגלתי גם להופעות שנגמרו ב-2 בלילה, כך שביליתי לא מעט שעות אפלות בתוך התחנה המרכזית, מאזין באוזניות  – לא בדיוק הבילוי הכי מוצלח לבן נוער, אבל זה היה עדיף על הבחוץ, וחישל אותי להיות עצמאי.

הדירה הראשונה שלי בעיר היתה במרחק 10 דקות הליכה מהמרכזית, וכל הדירות שעברתי ב-15 השנים שעברו מאז נשארה פחות או יותר ברדיוס דומה. בהתחלה סיפרתי לעצמי שזה מנוחות, שלידי נמצא שער יציאה נוח לכל נקודות העיר, אבל האמת שפשוט למדתי לאהוב את האזור. מספיק קרוב לזוהמה, אבל לא בתוכה. לאורך השנים הבנתי שאני פשוט מוצא את עצמי במרכזית לא פעם, כי בשקט בשקט, מבלי לעשות מזה עניין, היא גם היתה מרכז תרבותי עבורי ועבור רבים.

בתחילת העשור הקודם פעלה במקום חנות הבגדים מדמן. היא פעלה שם עוד לפני, אבל באותה תקופה נהגתי להגיע לשם מדי יום, להיכנס לחנות שהיתה צמודה למרכז התרבות הידישקאי יונג יידיש, להגיד שלום לנצ'י נץ' (דאז), שהיה מוכר במקום בגדי באגיז ודיסקים, ולצעוד לאולפן האחורי להקליט תוכנית רדיו. אוקי, לקרוא לזה "אולפן" זו הגזמה כמו שלקרוא לזה "רדיו" זו חוצפה, אבל "רדיו מדמן" האינטרנטי היה בית ספר עבורי, והנוכחות של צ'ולו – הסנדק של הראפ הישראלי – נתנה לי חיבור לעורק הראשי של תרבות ההיפ הופ המקומית שאהבתי.

הימים האלו ברדיו מדמן היו כיף בלתי רגיל. היינו מגיעים בכל שבוע, קונים בירות וממתק מסתורי אחר בכל פעם מהמכולת הפיליפינית שליד, ונכנסנו לחדר מעושן לעשות רדיו חסר עכבות. עצם העובדה שכוך תרבות קטן ובועט פעל מתוך חנות בגדים היה הפתעה, אבל בכל פעם שהייתי יוצא משם ורואה מסביבי את אותה תחנה מרכזית מפויחת, את שוק חג המולד ארוך החודשים, ואת "אתיופיאן סטייל" ימח שמם על ה-350 ש"ח שלקחו לי על צמות, הייתי מבין כמה עולמות מסתתרים בתוך הבניין הסבוך והדפוק הזה.

ההבנה הזו התגבשה סופית 3-4 שנים אחר כך, כשנפתח בו הגלגול השני של המועדון הכי טוב בעיר לתקופתו – הבלוק. בשלב הזה כבר כמעט ולא הייתי מרגיע למרכזית מרצוני, כי ההזנחה של חברת נצבא כבר התחילה להיות מורגשת, עד שהערב היה יורד, והבלוק היה פותח את שעריו. בקצה אותו מסלול אוטובוסים ממנו הייתי לוקח את קו 4 לג'י ספוט עמדתי בתור הארוך, ממתין למסיבה שבפנים. החלל הלא נורמלי שהצליח ירון טראקס לבנות שם, בין אותם מבוכי קומות מבלבלים שלמדתי להכיר בנעורי, היה נס של ממש. כשהמסיבה היתה מסתיימת בבוקר, הייתי יוצא אל האור הזוהר, ורואה את כל העוברים ושבים שרק מנסים להגיע ליעד הבא שלהם, ולברוח מהמקום שכוח האל הזה. איזה מקום משוגע, הזוי ונפלא.

היא בהחלט הפכה לפחות נפלאה לאורך השנים, בלשון המעטה. ההזנחה הפושעת של נצבא הפכה את ריח השתן הקבוע לריקבון של ממש, מדמן כבר נסגרה, וכך גם אתיופיאן סטייל. רק המכולת ממנה היינו קונים ממתקים מסתוריים התרחבה, כחלק מהשוק הזר המצוין שמתקיים שם מדי שישי. לאחרונה ביקרתי שם בדיוק מהסיבה הזו, וחוץ מהשוק עצמו הכל הרוס ונטוש, מצחין אפילו יותר מהרגיל. התחנה המרכזית אולי עלובה, עצובה ומדכאת כבר יותר מדי זמן, אבל אין לי איך להתכחש לכל מה שהיא נתנה לי – בתור שער לתל אביב, ואבל גם לאינספור העולמות הקטנים שחיו בה.