הנאהבים והלא נעימים: פיט דוהרטי וקרל בראט מהליברטינז שוב יחד. ריאיון
הרבה קרה מאז שפיט דוהרטי וקרל בראט תקעו לראשונה מחט בזרועו של הרוקנ'רול הבריטי. בעשור האחרון הם הפכו לאמני הבית של הצהובונים, פירקו והתפרקו ובעיקר - לא יצאו מהדמות לרגע. עכשיו הליברטינז חוזרים עם אלבום חדש. כמה זמן זה יחזיק מעמד הפעם?
"פעם פלשנו למבנה באזור הזה", אומר פיט דוהרטי ומצביע מבעד לחלון, "מגדלי אלביון. שם, מול הסקאלה". "זה היה מגדל הפעמון הקטן שלי", מוסיף קרל בארט. "יש חדרון קטנטן שם בצמרת". אנחנו נפגשים במלון סנט פנקראס רנסנס, מקום המהווה סגירת מעגל מושלמת עבור הליברטינז, מעין פנטזיה גותית לונדונית. עקבותיהם של המרואיינים שלי ניכרים היטב במקום ישיבתנו, הסוויטה על שם המשורר הלאומי המנוח של בריטניה, סר ג'ון בטג'מן: השולחן מכוסה כולו בכוסות קוקטייל ריקות, ואל תוך אחת מהן מושלכים בדלי מרלבורו לייט בזרם בלתי פוסק.
בעודנו מחכים למשקאות שלנו, בארט מרים ספר של בטג'מן וקורא מתוך שירו "ילד III": "הו, גוף קטן, אל נא תמות". הקוקטיילים שבדרך נקראים "זר ורדים" – מעין שיקוי עוצמתי המורכב מוודקה, שמפניה ופרח סמבוק. בחוץ יורד ערב קיצי, ונדמה שכל מה שחסר בסצנה זו גופתו המוטלת ללא רוח חיים על הספה של תומאס צ'טרטון – משורר אנגלי בן המאה ה־18, מהמשפיעים על הזרם הרומנטי, שהתאבד באמצעות רעל והוא בן 18 בלבד. אי אפשר להאשים את הליברטינז ביציאה מהדמות.
הרבה קרה מאז שדוהרטי ובארט – בצד המתופף גארי פאוול והבסיסט ג'ון הסאל – תקעו לראשונה מחט בזרועו של הרוקנ'רול הבריטי. בקרב ראפרים מיליונרים וכוכבי רוק שהתרגלו לטוס ביזנס, הליברטינז בלטו בכך שענדו את השנינות והאינטליגנציה ההפכפכה שלהם על השרוול. העיתונות התאהבה בהם מיד: ב־2002 "NME" הקדיש להם כתבת שער בטרם הספיקו להוציא אלבום אחד. כיאה ללהקה לונדונית היה להם חזון מרופט ויהיר בעת ובעונה אחת. מערכת היחסים הייחודית בין דוהרטי לבארט הייתה תמיד במוקד ההתעניינות: הם היו מאוהבים, תלויים זה בזה, אבודים. אם הבריטפופ פזל לשנות ה־60, הליברטינז היו מעין משוררים רומנטיים. היה להם יותר במשותף עם קיטס מאשר עם הקינקס.
פאק, הנה אני מתחיל שוב
וכמו הרומנטיקנים ההם, השניים נשאו עמם תמיד את את צלו של חורבנם. הם היו – תחילה במובן הטוב ביותר של המילה ואחר כך במובן הרע ביותר שלה – מבולגנים. תוך שנתיים מהיום שבו יצא אלבום הבכורה המהולל שלהם, "Up the Bracket", הם התרסקו אל תוך סבך של סמים, פריצות חובבניות ומעצרים. דוהרטי הפך לאמן הבית של הצהובונים. על איחוד לא היה מה לדבר.
אבל עכשיו הם חזרו עם אלבום שלישי, "Anthems for Doomed Youth" ("המנונים לנוער אבוד"), שהוקלט באולפני קארמה סאונד בתאילנד, בקרבת מוסד הגמילה שדוהרטי שהה בו בתקופה האחרונה. האלבום החדש מעניק להם סיכוי לגאולה. אחרי הופעה מהוללת בפסטיבל גלסטונברי, הלהקה הוזמנה להיות המופע המרכזי גם בפסטיבל רידינג וגם בפסטיבל לידס, וחזרתם משיבה קצת אוויר מעושן אל תוך הסצנה הכה נקייה של המוזיקה הבריטית ב־2015. כעת, יותר מתמיד, אנחנו זקוקים למסירות הבלתי מתפשרת שלהם לרוח הרוקנ'רול. כמו שהם עצמם נוהמים בסינגל החדש, "גנגה דין": "מרגיש ששום דבר לא השתנה / פאק, הנה אני מתחיל שוב…".
האם לונדון היא מקור השראה עבורכם?
בארט: "היא מקור אינסופי להשפעה. זה הבית, לא?".
דוהרטי: "החברה שלי מעולם לא גרה בלונדון, אז בכל פעם שאנחנו יוצאים לעיר, אני מספר לה סיפורים וחי את הדברים מחדש. זה בטח מעצבן אותה אחרי כמה זמן: 'מה, עבדת גם כאן?'".
היה רגע מסוים שבו הרגשתם שיש לכם שוב קליק בתקשורת, אחרי המבוכה הראשונית של האיחוד?
בארט: "כשהגענו לתאילנד כבר לא הייתה מבוכה. כולנו ממש כבר רצינו להתחיל להקליט. אני חושב שהכל התחבר כשלחצנו על כפתור ההקלטה והתחלנו לנגן את 'גנגה דין'".
דוהרטי: "כן, זה נכון. פשוט לנגן יחד בחדר, כמו שעשינו".
שמתם לב לשינויים שחלו זה אצל זה?
דוהרטי: "פעם לא הייתי שם לב כל כך, אבל עכשיו מבקשים מאיתנו לנתח את השינויים רק כדי להרגיע את כל המלעיזים. אני פוחד לחלוק איתו מיקרופון עכשיו, כי אנשים אומרים שזה גימיק. לפעמים אני כן רץ למיקרופון, אבל זה רק מפני שאחרי ששתית משהו ועישנת משהו, אתה מקבל ריח טוב כזה מהפה. אתה יודע, זה כמו שלמאהב שלך יש טעם של יין ועשן. לא שקרל הוא המאהב שלי, הייתי מעדיף לעשות ביד לצפרדע".
בארט: "בגלל זה הוא עבר לצרפת".
אם כבר מדברים עליכם כעל מאהבים, האם קראתם את הפאן־פיקשן (סיפורת מעריצים ארוטית) שנכתבה על הליברטינז?
דוהרטי: "אל תזכיר את זה! הוא ממש מתעצבן".
בארט: "אני לא יודע איפה להתחיל לחפש את זה".
דוהרטי: "הוא משקר. מישהו הראה לנו איפה אפשר למצוא את זה. זה פאקינג מוזר, בן אדם, לא?! השקיעו בזה הרבה מאמץ. יש שם איזה זרם תודעה פואטי, ופתאום בום! הזין שלי מופיע באוזן של קרל. אני חושב שכתב את זה מישהו קרוב אלינו, כי חוץ מהסקס, שכמובן לא קורה, חלק מהתיאורים דומים מאוד למה שקורה לנו בחיים".
נראה שאתם מסתדרים טוב יותר עכשיו. אתם בוגרים וחכמים יותר?
בארט: "אני חושב שאנחנו פשוט מבינים דברים קצת יותר טוב. בהתחלה חיפשנו צרות וקיבלנו אותן, כמו איזה מתאבק ענקי שמחץ את ארבעתנו. עכשיו אנחנו מבינים קצת את משמעות הדברים. אנחנו מבינים כמה מעט זמן יש לנו".
דוהרטי: "אולי זה ההפך. אולי אז הבנו את משמעות הדברים כפי שהם באמת. אבל הכל שונה היום, בכל העולמות שלנו. לקרל יש שני ילדים קטנים שהוא אוהב. הם קוראים לו 'אבא', כי טוב, כי זה מה שהוא. הוא אדם אחר. יש משהו בעיניים שלו שלא היה שם קודם. זה דומה מאוד לאושר".
עכשיו כשהתאחדתם, אני רואה שאתם עדיין מסיימים זה לזה את ה…
בארט: "סנדוויצ'ים".
בדיוק. איך אתם מתמודדים עם זה שאתם כל הזמן מופיעים בצהובונים?
דוהרטי: "למען האמת תמיד העדפתי לקרוא את מוסף הספרות של ה'טיימס', אבל לפעמים קשה להימנע מזה, זה מופיע מול הפרצוף שלך כשאתה קונה חלב".
בארט: "אני יותר מתעניין בתשבץ".
דוהרטי: "או שאתה פתאום מסתבך עם המשטרה כי מישהו צילם אותך מזווית משונה שגורמת לך להיראות כאילו אתה עושה משהו שאתה לא עושה. הצהובונים יכולים לקפוץ לי, בנאדם. ברגע שיהיו לי 12 להיטים בראש המצעד, אני אקנה את כל העיתונים האלה ואעשה מדורה ענקית. כל הפאקינג עיתונאים האלה יהיו קשורים, עם מחסום בפה, ועטופים במסקינג טייפ דליק. כל האנשים שאומרים 'פיט דוהרטי השמין', הם עוד יראו. אני אוריד חמישה ק"ג מהזיעה שתישפך ממני בזמן שהגופות שלהם יעלו באש. הצווחות של הנשימות האחרונות שלהם…".
בארט: "זה היה יום ארוך".
הגמדים והסדלר
מלחיץ אתכם לחזור למעריצים שלכם אחרי עשור?
בארט: "רבים מהם לא היו שם אז. בהופעות שלנו יש הרבה בני 15 שעומדים בשורה הראשונה. אנחנו פשוט צריכים לעשות את מה שאנחנו עושים. אם מה שאנחנו עושים לא מספיק טוב, זה עניין אחר לגמרי".
דוהרטי: "הלחץ קיים רק כשיש שני כוחות מנוגדים. אם כל הכוחות דוחפים לאותו כיוון, אז אתה פשוט נותן לאנרגיה לזרום ומשתמש בה. היום אין אף אחד שאנחנו מנסים להוכיח לו משהו".
האם אתם מרגישים שהאיחוד הזה יהיה משהו קבוע?
בארט: "אנחנו תמיד חיים את הרגע. הלך הרוח שלנו מעולם לא היה קבוע".
איזו עצה הייתם נותנים ללהקה שמתחילה את דרכה?
דוהרטי: "אתה צריך לנסח את השאלה: 'האם יש עצה…'".
האם יש עצה…
דוהרטי: "לא".
בארט: "שום דבר חוץ מ'תמשיכו להאמין!'. זה הדבר הקשה ביותר בעולם, והקל ביותר".
דוהרטי: "פשוט אל תקשיבו לכל האנשים השליליים שאומרים שזה רעיון גרוע להופיע עם הדבר הזה במקום הזה. פשוט תעשו את זה. תנגנו בכל הפאבים הגרועים ביותר בקצה הרחוב שלכם. אולי תפגשו שם את השותף העתידי שלכם לכתיבה, אולי תקבלו מציצה, אני לא יודע".
בארט: "אולי שניהם, אם אתה קורא את הפאן־פיקשן".
אתם עדיין נלחצים לפני הופעות גדולות?
דוהרטי: "'אי אפשר לתאר את זה. המילה 'לחץ' לא מתחילה לתאר את זה. צמרמורות".
בארט: "פאקינג פחד. אימה".
זה לא משתנה עם הגיל?
דוהרטי: "ביום שבו נוכל פשוט לדלג החוצה לבמה, נפסיק להופיע".
בארט: "זו מטפורה של 'הגמדים והסנדלר' – בסוף נותנים להם בגדים והם הולכים משם, מרוצים".
דוהרטי: "זה מה שאנחנו מחפשים. את היום שבו השדים הפנימיים שלנו ייעלמו".
בארט: "ואז לא נצטרך לנגן יותר".
אז אלה הליברטינז ב־2015. דומים אבל שונים, ומלאי חיים כפי שהיו תמיד. כמה זמן יחזיקו מעמד הפעם? אין לדעת. השיר "גנגה דין" מכיל גם אזהרה: "הדרך ארוכה / אם תישאר חזק / אתה אדם טוב יותר ממני". מה שהופך את הליברטינז לייחודיים כל כך – הוא שמעניק להם גם את השבריריות האופיינית להם. ואז מגיעים הקוקטיילים שלנו. "תלעס את הפרח", מייעץ לי דוהרטי ושואל לגילי. "29", אני עונה. ואז הוא נשען לכיווני, כממתיק סוד: "יש לך סמים?".
"Anthems for Doomed Youth" ייצא ב־11.9