הוא עיצב את התודעה של דורות שלמים, תיווך לנו את המציאות - ובמידה רבה גם ניפץ את האשליה סביב האובייקטיביות. יבין משאיר אחריו מורשת תקשורתית חסרת תקדים, אבל גם צדדים שאי אפשר - ואסור - לטאטא מתחת לשטיח
מותו של חיים יבין בגיל 93 הוא סוף חייו של אחד מאנשי התקשורת המשמעותיים ביותר שהיו כאן. ״מר טלוויזיה״ עבר כמעט בכל התחנות של השידור הישראלי לדורותיו – מקריין בקול ישראל בשנות החמישים, דרך הגשת מהדורת החדשות הראשונה בטלוויזיה הישראלית ב-1968, ובהמשך גם עורך "מבט", עורך ומגיש "מבט שני", מנהל הטלוויזיה ויוצר סרטים דוקומנטריים. לתקופה קצרה הוא אפילו הגיש תוכנית תחקירים בערוץ 2 המסחרי. הוא אחד האנשים הנדירים שעשו, בתחומם, כמעט הכל.
>> לפני שהיינו כאן: 11 הרגעים הכי גדולים של הערוץ הראשון
אבל מעבר לקריירה המדהימה והחלוצית שלו – עבור רוב הישראלים הוא סימל את האמת. במשך עשורים ארוכים, מכניסת הטלוויזיה לחיינו בסוף הסיקסטיז ועד תחילת הניינטיז ופירוק המונופול עם הקמת ערוץ 2, הוא תיווך לאנשים את הדבר העמום הזה שנקרא "המציאות". מדינת ישראל תמיד חיה בתוך מסך של ערפל – מוקפת במלחמות, בטרגדיות ובחוסר ודאות מתמשך. אבל היה דבר אחד ודאי: בשעה תשע בערב, חיים יבין ילבש חליפה, ירכיב משקפיים ויספר לנו – באובייקטיביות מוחלטת ובשפה רהוטה – מה קרה היום.
כמובן, האובייקטיביות הזאת הייתה אשליה. זה היה משהו שמכרו לנו על המסך, אבל לא ממש היה נכון. מאחורי החליפה והקול הסמכותי עמד אדם שהיה רחוק מלהיות מושלם או נטול פניות לחלוטין. אבל המדיום היה המסר – הוא היה האיש שעל המסך בתקופה שבה היה רק ערוץ אחד, וכולנו נאלצנו, ברצון או בחוסר רצון, להצטופף מול מדורת השבט. הממלכתיות שחיים יבין ייצג ברוממה של שנות השישים, השבעים והשמונים הייתה מדומה – היא דאגה לממלכה מאוד ספציפית, של קבוצה מסוימת שהייתה על המסך פשוט כי היא זו שהקימה אותו.
אבל לזכותו של יבין ייאמר שהוא לא רק ברא את אותה ממלכתיות – הוא גם, במידה מסוימת, האיש ששבר אותה. זה קרה ברגע הדרמטי שבו יבין חצה את הקווים – ממגיש חדשות שנתפס כאובייקטיבי ליוצר של יומן אישי דוקומנטרי, עם הסדרה "ארץ המתנחלים", ששודרה בטלעד בערוץ 2 במקביל לימיו כמגיש "מבט". יבין חולל סערה לא רק בגלל הדעות שבהן החזיק, שהיו מאוד לא פופולריות, בטח בתקופת ההתנתקות שבערה במקביל, אלא גם בגלל עצם האקט. הישראלים שבמשך שנים ראו אותו ככליל האובייקטיביות וההוגנות הופתעו לגלות שמאחורי החליפה מסתתר אדם עם דעות.
והמעשה של חיים יבין בהחלט היה אמיץ. לצאת החוצה, דווקא כקונצנזוס שהיה, ולומר את האמת שלו היה צעד שעורר עליו סערה – ואולי במידה מסוימת גם בישר את סופו כמגיש "מבט", הג'וב העיקרי שבו החזיק במשך כ-40 שנה. הוא בוודאי שילם עליו מחיר. אבל בעיניי, החשיבות האמיתית שלו הייתה בניפוץ האשליה סביב המגיש האובייקטיבי. אובייקטיביות לא באמת קיימת: אין אנשים שאין להם דעות, ולכל אדם יש נקודת מבט אישית על המצב. יש עובדות ויש אמת, ולא הכל סובייקטיבי – אבל האמת תמיד טבולה בעולם שממנו באת. היא תמיד מגיעה בסופו של דבר מעיניו של מספר.
האמת היא שבסביבה התקשורתית של היום לא יכול היה להיווצר עוד חיים יבין. לא רק בגלל מי שהוא היה כמגיש, אלא בעיקר בגלל הסביבה התקשורתית שבה פעל. לחיים יבין לא היו רשתות חברתיות בשנות השישים והשבעים שיכריחו אותו להביע את דעותיו האמיתיות. הוא לא היה צריך לבדל את עצמו, כי לא הייתה לו תחרות מצד גופים או ערוצים אחרים. חיים יבין המנוח חי בטלוויזיה של מונופול, שבה היה הרבה יותר קל להיות קונצנזוס מוחלט.
ובתוך הפער הזה שבין מסך הברזל לצופים שבבית התחבאו גם הצדדים האפלים של יבין. בדצמבר 2016 שתי נשים טענו כי יבין הטריד אותן מינית. עובדת לשעבר ברשות השידור סיפרה כי כ-15 שנים קודם לכן יבין חפן את שדיה, ועובדת אחרת אמרה כי נגע בישבנה. יבין הכחיש את הטענות ואמר: "לא היה ולא נברא". זה חלק מאותו סיפור על אותה גבריות שהרשתה לעצמה – פשוט כי היא הייתה יכולה – לעשות מה שרצתה עם הכוח שהיה לה בידיים. מי שהחזיקו בכוח לא חשבו איך הדברים נראו, כי לאף אחד לא היה אכפת.
גם זה חלק מהסיפור של התקופה שבה יבין נברא כ"מר טלוויזיה": אותו אקלים תקשורתי שהפך את יבין לקונצנזוס פשוט כי הוא היה שם, היה גם זה שהחביא סיפורים על נשים שטענו כי הוטרדו. כי השאלה היא תמיד מי מספר את הסיפור – ובאותה תקופה, מי שסיפר לנו מה קרה בדרך כלל חשב אותו דבר, הצביע אותו דבר וגם נראה אותו דבר. זה השפיע גם על מה שידענו – או לא ידענו, ואולי על מה שהעדפנו לא לדעת.
המציאות של היום, נדמה, גלשה לקוטב השני מזה שיבין ייצג. ממציאות שבה כולנו הצטופפנו סביב מדורת שבט אחת שהסתירה את הפגמים, עברנו לכוח מבוזר לחלוטין. לא רק שהיום יש 800 ערוצים, לזה נוספו הרשתות החברתיות, והמושג "עובדה" הפך לדבר הכי סובייקטיבי שיש. לכל אחד יש את העובדות שלו, והאמת הולכת לאיבוד – אם היא בכלל קיימת.
גם מגישי החדשות של היום שונים בתכלית מיבין. לא כי הם טובים או רעים יותר, פשוט כי הם בנויים אחרת. הקהל שיושב בבית כבר לא מקבל את הדברים כמצוות אנשים מלומדה. על כל פייק שמתפרסם בחדשות מיד תבוא תגובה, ציוץ או פוסט. היום, לכל חלק בעם יש את "המהדורה שלו" – ואיתה גם מציאות משלו. בערוץ 12 יספרו את הסיפור בדרך אחת, ובערוץ 14 יספרו אותו בדרך אחרת. רוח התקופה היא שהכל פוליטי והכל מסומן – כולל המגישים עצמם. הם כבר לא שליחים של עובדות, אלא הופכים להיות הסיפור בעצמם. הדעה שלהם מוצמדת לדש חולצתם.
בעיניי, הדרך הנכונה לזכור את חיים יבין היא לדעת שהוא היה איש מורכב. הוא היה סמל הממלכתיות, אבל גם איש מאוד פוליטי. הוא היה האייקון הכי גדול של ערוץ 1, אבל גם האיש ש"בגד" לכאורה בעקרונות האלה כשחצה גם הוא לקשת ולערוץ 2 המסחריים. הוא היה סמל, לכאורה, ליושר ולמוסריות – ושנגדו פורסמו טענות קשות על התנהגות כלפי נשים, שאותן הכחיש. הוא איש התקשורת החשוב ביותר שהיה בישראל אי פעם – אבל כנראה היה פחות טהור ממה שהשתקף מבעד למסך המרצד של הערוץ הראשון במשך כל כך הרבה שנים.
יש אנשים שמתגעגעים לתקופה של רשות השידור הישנה והטובה – זו שבה ידענו בכל ערב מי טובים ומי רעים, מי מנצחים ומי מפסידים, והכל מפיו של איש בחליפה ובמשקפיים. אבל איכשהו? אני מעדיף הרבה יותר את עכשיו. כן, הכל מורכב יותר, מסובך יותר ולפעמים מפחיד ממש – אבל לפחות אנחנו מודעים למורכבות.
מסך הברזל שחיים יבין ייצג כל כך טוב במשך עשרות שנים נשבר מזמן. הוא היה אולי נוח יותר, לחלקנו, אבל גם החביא הרבה מאוד בולשיט. ותמיד טוב יותר להתמודד עם אמת מלוכלכת מאשר עם שקר לבן.