בסוף השבוע האחרון חגג טום הנקס את יום הולדתו ה-70, וזו הזדמנות טובה להלל את הקריירה המפוארת של "האיש הכי נחמד בהוליווד". החברים בטיים אאוט Worldwide צללו לתוך הפילמוגרפיה של השחקן עם שני פרסי האוסקר בבית והאסטרואיד על שמו כדי לדרג את היצירות הכי גדולות שלו (וכן, יש כמה בחירות מעצבנות)
יש סיבה שקראו לאסטרואיד על שמו, כי עם שני פרסי אוסקר בבית ותואר לא רשמי של "האיש הכי נחמד בהוליווד", טום הנקס הוא הרבה יותר מעוד כוכב קולנוע. צללנו אל תוך הקריירה המפוארת שלו כדי לדרג את הרגעים הכי יפים שלו על המסך – וזה לא היה קל בכלל.
>> טום הנקס מספר לכם על לידתה של ארצות הברית
17. ליגה משלהן (1992)
האיש שלימד אותנו ש"אין בכי בבייסבול", נכנס כאן לנעליו של ג'ימי דוגאן, מאמן קשוח, שוביניסט ובינינו – קצת בריון. ובכל זאת, קשה שלא לאהוב אותו, פשוט כי הנקס כנראה לא מסוגל לשחק דמות שבאמת שונאים (טוב, אולי חוץ מב"לחסל את הליידי"). הסרט הזה אמנם שייך לכוכבות שלו (ג'ינה דייוויס, רוזי אודונל ומדונה), אבל כוח המשיכה של הנקס לא פוגע בהן לשנייה.
16. ענן אטלס (2012)
אולי לא אחד הסרטים הכי מצליחים שלו, אבל בטוח אחד הזכורים שבהם – לא מעט בזכות העובדה שהוא מגלם כאן שש דמויות שונות. הניסיון של האחיות וואצ'ובסקי לעבד את הרומן הבלתי אפשרי של דיוויד מיטשל כולל את הנקס אפילו בתור בריון לונדוני עם מבטא בעייתי בלשון המעטה. ועדיין, זה רק מוכיח עד כמה הוא מוכן לצלול לפרויקטים מסוכנים ולא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות.
15. העיתון (2017)
עוד שיתוף פעולה מוצלח עם סטיבן שפילברג. מותחן עיתונאי רלוונטי מתמיד על האופן שבו ה"וושינגטון פוסט" פרסם את מסמכי הפנטגון ב-1971 ושפך אור על הפינות האפלות של מדיניות החוץ האמריקאית. זה אולי לא נשמע כמו אקשן חסר מעצורים, אבל איכות הכתיבה והמשחק הופכת את זה לדרמה מחשמלת. הנקס מגלם את עורך העיתון בן בראדלי עם פלדה בעיניים, המון שכנוע עצמי ולא מעט חולצות סבנטיז מוגזמות.
14. ספלאש (1984)
הסיפור העתיק בעולם: בחור פוגש אשת דג, בחור מתאהב באשת דג, בחור מגייס את ג'ון קנדי כדי לוודא שאשת הדג לא תגמור בתור סושי. אוקיי, זה נשמע קצת מופרך על הנייר, אבל הנקס ודריל האנה נותנים כאן הופעה עם כל כך הרבה לב ואמונה, שזה הופך לאגדה מרגשת באמת. עם כל הכבוד ל"צורת המים", כשזה מגיע לרומנטיקה ימית – אנחנו בוחרים ב"ספלאש" בכל יום בשבוע.
13. הדרך לפרדישן (2002)
בסיפור הנקמה הקודר הזה מתקופת השפל הגדול, הנקס מתחמש ברובה טומי ומפלס של קור רוח אכזרי. הוא אולי לא הליהוק הטבעי לתפקיד של מחסל בשירות המאפיה, אבל דווקא הליהוק ההפוך הזה הופך את ההופעה שלו – שמלאה בפגטליזם כבד וזעם עצוב – לכזאת שזוחלת לכם מתחת לעור. הסרט עצמו קצת כבד לעיתים, אבל הנקס נותן לו ליבה רגשית עוצמתית.
12. יש לך הודעה (1998)
בעדכון הזה לקלאסיקה "החנות מעבר לפינה", הנקס מתאחד עם מג ראיין והבמאית-תסריטאית נורה אפרון לקומדיה רומנטית חכמה ומרימה על היכרויות בעידן הדיגיטלי (של אז, כן?). הנקס נכנס לדמותו של ג'ו פוקס כל כך טוב, שאתם שוכחים שהוא, ובכן – טום הנקס. הוא משדר שילוב מדויק של שחצנות יאפית וקסם רומנטי מגושם. הכימיה שלו עם ראיין פשוט מהפנטת, ועד סוף הסרט תרצו לפתוח אפליקציית היכרויות ולקוות לרומן אורבני משלכם.
11. גרין מייל (1999)
באפוס בית הכלא של פרנק דרבונט, הנקס מגלם סוהר שאחראי על אגף הנידונים למוות בזמן שהם ממתינים לסוף הבלתי נמנע. בניגוד לקלישאת הסוהר הסדיסט והאכזר, הוא מביא חום, אנושיות ועצב לתפקיד כפוי הטובה של ליווי האנשים הפגיעים האלה אל העולם הבא. נסו לחשוב על עוד שחקן שהיה יכול להטעין פקיד הוצאה להורג בכל כך הרבה נשמה.
10. מלחמתו של צ'ארלי וילסון (2007)
הנקס יורה כאן שורות מחץ מבית היוצר של אהרן סורקין בקצב מסחרר, כשהוא מגלם את חבר הקונגרס הטקסני צ'ארלי וילסון – איש של קומבינות שסוגר עסקאות מפוקפקות בחסות הממשל האמריקאי. זה אחד מאותם סרטים מבוססי-מציאות שלקחו מספיק חופש אומנותי כדי שיהיה כיף, ורואים שהנקס פשוט נהנה מכל רגע, במיוחד כשהוא עומד ראש בראש מול ג'וליה רוברטס ופיליפ סימור הופמן האגדי.
9. פילדלפיה (1993)
דרמה עמוסת אוסקרים על איידס, דעות קדומות והחשיבות של מחלקת משאבי אנוש שלא מורכבת רק מהומופובים חשוכים. הנקס מתמסר טוטאלית לתפקיד של עורך דין חולה איידס שמפוטר באמתלה קלושה. הוא השיל כ-12 קילו למען התפקיד, והמראה הכחוש והרדוף שלו בסצנות הסיום הופך את הניצחון בבית המשפט למריר-מתוק במיוחד. זה לא סרט של רגעי ניצחון קולנועיים קלאסיים, אלא שיר הלל לנחישות חירוקת שיניים – והנקס הוא מאסטר בלהעביר בדיוק את התחושה הזו.
8. פורסט גאמפ (1994)
תאהבו או תשנאו אותו, אי אפשר להתכחש למשקל של האפוס הזה של רוברט זמקיס ברזומה של הנקס. הוא הביא לו את האוסקר השני ברציפות (שנה אחרי "פילדלפיה"), וחיבר הצלחה קופתית וביקורתית לסוג של סופר-סטאריות צנועה. שני הסרטים האלה יחד הוכיחו את המנעד המטורף שלו – מצד אחד עורך דין שגווע ממחלה קשה, ומצד שני אדם מוגבל ביכולותיו הקוגניטיביות שנאלץ לאסוף את השברים כשאהבת חייו מתה מאותה מחלה בדיוק. בשורה התחתונה: הוא קונה אתכם ככה או ככה.
7. נדודי שינה בסיאטל (1993)
הקומדיה הרומנטית הזו של נורה אפרון מציגה זוג מרכזי שבכלל לא נפגש עד סוף הסרט. ועדיין, בזכות הבימוי המבריק של אפרון וכישורי המשחק של מג ראיין וטום הנקס, אתם מחזיקים להם אצבעות לאורך כל הדרך. הנקס מביא המון אנושיות ומשקל לדמותו של סאם, אלמן שמחפש אהבה מחדש, ומנווט ברגישות את מערכת היחסים עם בנו. הוא מצליח לערבב פגיעות עם הומור בצורה שהופכת את הסרט לחוויית צפייה מקסימה שמראה שהוא מבין בדיוק איך קומדיה רומנטית צריכה לעבוד.
6. ביג (1988)
כל סרט שמציג את טום הנקס רוקד על מקלדת פסנתר ענקית בחנות צעצועים חייב לקבל מקום של כבוד ברשימה הזו. בקומדיית חילופי הגילים הזו הוא גם מצחיק בטירוף, ומוכיח שהוא קומיקאי מחונן תוך כדי שהוא צולל בהתלהבות לתוך האנרגיות של ילד בגוף של גבר. הנקס מכניס המון לב לדמותו של ג'וש כשהוא מנווט את החיים החדשים שלו כמבוגר, ועוזר לכולנו להתחבר קצת יותר לילד הפנימי והשחוק שלנו.
5. אפולו 13 (1995)
הדרמטיזציה של רון הווארד לכישלון משימת הנחיתה על הירח ב-1970 מתחמקת מכל הקלישאות המוכרות של סרטי אסונות: לא תמצאו כאן עלילות משנה מטופשות או סנטימנטליות דביקה. במקום זאת, הפוקוס הוא על המציאות המלחיצה והדיוק ההיסטורי. הנקס הוא העוגן הרגשי שלנו בסיפור, והכישרון הטבעי שלו לגלם את "האדם הממוצע" גורם לנו להזדהות עמוקות כשהמסע אל החלל משתבש. עוד הוכחה ליכולת המולדת שלו להיטמע לחלוטין בדמויות שלו, לא משנה באיזה מצב קיצון הן נמצאות.
4. להציל את טוראי ראיין (1998)
ההתגלמות המושלמת של פרסונת ה"איש הרגיל" של הנקס – הוא כנראה הדבר הכי קרוב שיש לנו לג'ימי סטיוארט מודרני – מגיעה בשיאה בתוך סופת האש של סרט המלחמה המטלטל הזה. בתור קפטן ג'ון מילר, הוא אצילי אל מול הברבריות, מסתכן במרד כדי למנוע הוצאה להורג של שבוי גרמני, וסובל מטיקים קטנים שמסגירים פוסט-טראומה כואבת. הנקס הופך אותו למעורר השראה ופגיע בו זמנית. זה לא גיבור מלחמה נוסח ג'ון וויין, אלא בחור רגיל עם עומק בלתי רגיל.
3. תפוס אותי אם תוכל (2002)
לטעמנו, זהו שיתוף הפעולה המוצלח ביותר של הנקס עם סטיבן שפילברג. הנקס מביא המון גוונים לקומדיית פשע קלילה לכאורה שיש בה עומק נסתר. הפשע (בגילומו של לאונרדו דיקפריו כנוכל השרמנטי פרנק אבגנייל) מתנגש בחוק (הנקס כסוכן ה-FBI הנוקשה קארל הנראטי). בעוד דיקפריו חי את החלום, הסוכן העיקש יושב לו על הזנב. כדי להוסיף קצת עומק, יש כאן גם סוג של דינמיקת אב ובן. ובינינו, מי לא היה רוצה את טום הנקס בתור אבא שלו?
2. צעצוע של סיפור 2 (1999)
נהוג לכנות אותו ה"האימפריה מכה שנית" של סדרת "צעצוע של סיפור", ויש אפילו רפרנס ל"מלחמת הכוכבים" שמסתתר בעלילה. אבל סרט ההמשך הזה הוא הרבה יותר מסתם שלאגר. יש לו אגרוף רגשי רציני כשוודי – בדיבובו החד פעמי של הנקס – מבין ששום דבר בחיים לא נמשך לנצח. זה כבד, אבל היכולת של הנקס להזריק כל כך הרבה רגש והומור לתוך בובת קאובוי ממוחשבת נותנת לדמות את המגע האנושי החשוב הזה. התוצאה היא פלא קולנועי שמעורר פליאה ילדית אמיתית.
אזכור ראוי: יום יפה בשכונה (2019)
מטעמים טכניים, הרשימה הזאת לא כוללת את אחד הסרטים הכי מתוקים של הנקס מהשנים האחרונות, ואי אפשר בלילזרוק מילה טובה על ההופעה שלו כפרד רוג'רס.הנקס לקח את אייקון תוכניות הילדים האמריקאי,ובמקום לעשות ממנו קריקטורה מתוקה מדי,הוא יצר דמות מורכבת,נוגעת ללב,ובעיקר – אנושית להחריד.תפקיד שזיכה אותו במועמדות מוצדקת לאוסקר.
1. להתחיל מחדש (2000)
אם לא הזלתם דמעה כשווילסון, כדורעף אהוב שכמותו, שט לו הרחק מטום הנקס שמנסה לחזור לציוויליזציה אחרי ארבע שנים על אי בודד – ובכן, כנראה שאי אפשר לעזור לכם. הנקס מעביר את רוב הסרט הזה לגמרי לבד, וזו כנראה העדות הגדולה ביותר לכישרון העצום שלו. אין הרבה שחקנים שמסוגלים לרתק אתכם למסך כשהפרטנר שלהם הוא בסך הכל אגוז קוקוס. התוצאה היא סרט מהפנט שמהרהר בהישרדות, בבדידות, ובסופו של דבר – במה זה אומר להיות אנושי.