אווירה של פריז ומוזיאון על שם סבא וסבתא. העיר של הילה תומר

הילה תומר (28) היא במאית תיאטרון, משוררת וצלמת. תל אביבית מלידה, מלבד שנתיים בהם ערקה ללונדון ללמוד תיאטרון נסיוני בRoyal Central School of Speech and Drama. הצגותיה זכו בפרסי ״קיפוד הזהב״ ו-״ההצגה הטובה ביותר״ בפסטיבל עכו. היא בעלת סטודיו לצילום פורטרטים בדרום העיר, ואת ספרי השירה שלה אפשר להשיג בחנויות הספרים הקטנות והמיוחדות בעיר. בימים אלה המחזה ״הדיבוק״ בבימויה מציג בבית הספר למשחק ״ניסן נתיב תל אביב״. כאן יש פרטים נוספים וכרטיסים לרכישה, ופה תיכף תכירו את המוזיאון של סבא וסבתא שלה.

1. מוזיאון העיר

סבא וסבתא שלי זבולון ושושנה תומר (ז"ל) היו תל אביבים אסליים. הוא משוק לוינסקי, היא מפרישמן, וכל זה עוד לפני שהייתה מדינה! ומעבר לזה שהם היו האנשים הכי יקרים לי בעולם, הם חינכו אותי להיות התל אביבית שאני – להכיר כל רחוב, כל סמטה, כל מסעדה וכל מוסד תרבות. סבא שלי היה אובססיבי להיסטוריה של תל אביב, ורצה שכל ילדה וילד יכירו אותה בע"פ. הוא חלם שיום יבוא ויהיה מוזאון בו מוצגות תולדותיה המרהיבות של תל אביב בכל האספקטים. בשנת 2024 (אמנם אחרי מותו) חלומו של סבא שלי התגשם ונפתח מוזיאון העיר ע"ש זבולון ושושנה תומר. המוזיאון מלא בתוכן מדהים על העיר שאנחנו גרים בה, ובנוי בצורה אינטרקטיבית שמאפשר לצלול לעומק, או לטייל ולספוג את תולדות העיר שלנו, ומתאים למבוגרים וילדים כאחד. כל פעם שאני שם אני מסתכלת על האוצר התרבותי הזה ואומרת לעצמי "סבא, סבתא – עשיתם את זה בגדול. אתם חד משמעית התל אביבים הכי טובים שהעיר הזאת ידעה".
ביאליק 27 תל אביב

2. גילה וננסי

בכל פעם שיש לי יום מבאס, שמשהו לא הסתדר בחזרות או איזה בחור שבר לי את הלב, אני מתקשרת לאבא שלי ומבקשת שנפגש ב-22:00 (שזו השעה היחידה שהוא מוכן לאכול בה) בגילה וננסי. אנחנו מתיישבים על הבר, שותים יין, אוכלים אוכל אלוהי ורואים מלכות דראג. האם שמעתי כבר כמה פעמים שזה מצחיק לשבת על הבר עם אבא שלך ולראות מלכות דראג? כן. אבל אין כמו אבא שלי שזורם עם השגעונות שלי, ואין כמו גילה וננסי שכמו בכל מקום של אייל שני, האוכל בה הוא פשוט הכי טעים בעיר. רק הפעם מעבר לחוויה הקולינרית, יש גם ערב מלא טראש וסטייל עם תוכנית אומנותית מנחמת לאללה. טיפ: לכו על הפפר סטייק והצ'יפס. מנה שאי אפשר לסרב לה.
לבונטין 8, תל אביב

3. שה שנטל

במרחק דקה מהדירה שלי יש קפה קטנטן שמרגישים בו כמו בפריז. שה שנטל הוא הקפה של שנטל מלאת השיק, אישה מבוגרת יפהפיה, מהקלאסיות שראיתי בחיי, שגדלה בפריז וכיום חיה כאן. שנטל היא תופעה בסגנון ONE WOMAN SHOW, מנהלת את הקפה, מכינה עם העובדות שלה את המאפים והסנדוויצים ויושבת ומפטפטת עם הלקוחות הקבועים. כשאני יושבת אצל שנטל, בין אם בפנים או בחוץ, אני תמיד לרגע שוכחת שאני בגן החשמל ומדמיינת שאני חלק מהסדרה אמילי בפריז רק עם פחות קיטש. בגט טוב (והוא טובבבבבבב) עם חמאה גאודה ועגבניה, סיגריה, פשוט מניפיק!
מקווה ישראל 3, תל אביב

4. Northern Star

לא תמיד מצליח לי, אבל אני ממש משתדלת, אם כבר לבזבז כסף במחירים של הארץ, לקנות אצל מעצבים ישראליים שמייצרים בארץ. אחד הברנדים הישראליים האהובים עלי ביותר הוא Northern Star. בחנות קטנה בבלי אפשר לפגוש את נדב, המעצב של המותג Northern Star, ולחזות בקולקציות צבעוניות עם פרינטים מיוחדים שנוצרים בעבודת יד, עם גזרות מוקפדות ועם אווירה מרימה שבה מהות הבגד היא לחגוג ולהתקשט, ולא להצניע ולצמצם. במשפחה שלי ארבע בנות – אמא, אחות גדולה, אחות קטנה ואני, וכל אחת מאיתנו שונה בטעם ובמבנה הגוף, ועדיין כשנגיע לאירוע משפחתי כנראה שארבעתנו נלבש Northern Star. כי אצל נדב ליטרלי יש מקום לכולן, גם בזמנים בהם תעשיית האופנה בדלנית ומבאסת. והכי חשוב, הבגדים באמת הכי סטייל אצלו. אין מה להגיד.
בזל 33, תל אביב

5. ניסו

בחודשים האחרונים, כשאני מביימת את "הדיבוק" בניסן נתיב, יוצא לי להעביר שעות בבית הקפה הצמוד למוסד – ה"ניסו". לניסו אין את האוכל הכי מיוחד או את הדרינקים הכי מרגשים, אבל יש למקום קסם מטורף. את מגיעה לשבת וחוזה במיקרוקוסמוס הזייתי! סטודנטים למשחק בהמוניהם מדברים על תיאטרון בלהט, אומנים ותיקים שיושבים לכתוב עם הלפטופ בשמחת חיים דלה יותר משל הסטודנטים, אנשים רנדומלים מהשכונה (שלראות את הפרצופים שלהם תמיד מזכיר לי שתיאטרון זה רק תיאטרון, ושלביים הצגה זה לא לערוך ניתוח לב פתוח), איש זקן שמנסה למכור אקדח מסאז ביתי וסיורי אוכל לחברות הייטק לא ברורות, שמגיעים לניסו כתחנה במסלול ה"יפואי קולינרי". התמהיל המיוחד הזה הוא הדבר שפשוט שואב את כל באי יפו לניסו. והקרבה הצמודה ל"ניסן נתיב" מאפשרת לי לשתות כוס יין בסבבה בסוף חזרה נפלאה, או לחלופין קשה מנשוא, כי אין ספק שיין הוא התשובה לשני המקרים.
נועם 5, יפו

מקום שנוא בעיר

רחוב דיזנגוף הוא אוסף של מחשבות מטרגרות עבורי. ממחשבות על דייטים איומים שיצאתי אליהם בגיל 20 והסכמתי בטיפשותי שיקרו בברים בדיזינגוף, עד מחשבות על פיגועים נוראיים. דיזינגוף הוא רחוב שלא אתקרב אליו אלא אם אין ברירה. הוא מייצג עבורי את התל אביביות שאני לא מוכנה לקחת בה חלק – הרדודה, הבאה לראות ולהראות, חסרת האופי המובחן, המשוכפלת. כל בתי הקפה בדיזינגוף זהים בעיני, כך גם חנויות הבגדים. יש ברחוב הזה ניחוח של תל אביביות לא מבית, מתאמצת, ריקה מתוכן. המקום היחיד שאני מוכנה להגיע אליו על אף שהוא בדיזנגוף זה "סיאם" (דיזנגוף 93), מקום של מסאז תאילנדי שהוא כל כך טוב ששוכחים שהוא בדיזינגוף ומרגישים לרגע בבנגקוק.

השאלון:

1.⁠ ⁠איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המבורגירלז בתיאטרון הבית. היצירה המטורללת של מיה לנדסמן והילה גלוסקינוס, שהוא בעצם שעה הזייתית בה שתי פרפורמריות אדירות יושבות על מיטת המבורגר ענקית. ומשם? אין לי כל כך דרך לתאר מה קורה. זה פשוט טרלול מוחלט שעשוי בצורה כל כך וירטואוזית. זה טראש, זה פאן, זה טריפ הזייתי, זה מצחיק, זה כואב זה על בנות ועל חברות והכי חשוב, הכל עשוי פאקינג טוב! ממליצה ללכת עם חברה טובה, ופשוט להתמסר לכאוס. טיפ ממני: אם תבואו קצת רעבות ישמצב שהמופע יסגור לכן פינה.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
דליה רביקוביץ – שם ידעתי חמדה. ההצגה שלנו "הדיבוק", שתעלה ממש בימים אלו, הייתה אמורה לעלות ב-13.6. אבל אופס, ביקשת סיפוק ורווחה קיבלת הפצצות איראניות. ככה שבמקום לקצור את הפירות ישבתי בבית ופחדתי, על אמת. חזרתי למושיעה שלי בכל צרה דליה רביקוביץ, שהייתה אישה אייקונית מספיק כדי לכתוב את שיר הפרידה הטוב בעולם "חול אפסי", ובכל רגע שהלב דפק מהר מידי בפחד, פתחתי את הספרון ובחרתי להתחייב לשיר אחד, קצר, רק כדי לשכוח. ביכולת המטורפת של רביקוביץ לתאר את הכאב האנושי בצורה הכי זכה ופיוטית שאני מכירה, היא השכיחה לי פחדים של ריצה לממ"ד ושל אגירת שימורים והזכירה לי כאבים של הלב שרק רוצה מענה. דרך הספר הזה ניסיתי פחות להתבוסס בכאב הגדול של המדינה ויותר להתרפק על כאבי היומיום.

⁠לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
חד משמעית לעמותת ער"ן. עמותה שאליה אפשר לפנות בטלפון/צ'אט ולקבל מענה נפשי לכל תרחיש. לצערי קיימת בחברה שלנו עדיין הסטיגמה שבקשת עזרה מצביעה על חולשה. אבל בעצם, מדובר בקו טלפוני/התכתבותי בו יושבים מתנדבים ומתנדבות שעברו הכשרה ומטרתם רק להקשיב, לחזק ולעזור לעשות סדר במחשבות. זה הוא אינו תחליף לטיפול פסיכולוגי, אבל לפעמים כשהעולם מציף וצריך מענה מידי, הם מלאכים אמיתיים. יצא לי לשלוח אנשים רבים להעזר בעמותת ער"ן, ויש לי חלום גדול לעשות את ההכשרה שלהם ולהתנדב להיות זאת בצד השני של הקו.

⁠מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בהט קלצ'י. ממש ליד הים גרה השחקנית הטובה ביותר בתל אביב, ובאיזשהו קטע לא ברור של האנושות לא כולם מכירים אותה. בהט שיחקה בהצגה הראשונה שביימתי, כשהייתי פשירית בת 23 והיא כבר עם 30 שנות נסיון בתחום. אין לי מושג איך היא בכלל הסכימה, אבל היא הייתה עבורי השיעור הכי גדול בתיאטרון שקיבלתי אי פעם, ועל התפקיד קורע הלב ששיחקה אצלי זכתה אפילו בפרס "שחקנית השנה". יכול להיות שכבר ראיתם את בהט משחקת ופשוט לא ידעתם את שמה, אבל היא משחקת בכמעט כל הצגת פרינג' בעיר. בהט היא פשוט תו תקן להצגה שבה יש משחק טוב. בקיצור, לכו חפשו אותה משחקת ותודו לי אח"כ.

⁠מה יהיה?
וואלה לא יודעת. כל יום נראה כמו פרק בסדרה הזייתית. מקווה שהממשלה שלנו תעוף מהכסאות שלה כמה שיותר מהר כדי שנוכל לחזור לנשום ולהתחיל לשקם.