הלב הספרדי של העיר ונפילות כהזדמנות. זאת העיר של עילאיה שליט

עילאיה שליט היא רקדנית יוצרת ילידת 1980, ובוגרת מגמת מחול בביה"ס לאומנויות ע"ש "תלמה ילין", שרקדה לאורך השנים באנסמבל "בת שבע", קבוצת המחול נעה דר, אצל יסמין גודר ואצל רננה רז. יחד עם רז ייסדה שליט את שיטת התנועה "בוגי ווגי" – סדנאות שיעורי תנועה יצירתית וייחודית לגיל הרך. את ה"בוגי ווגי" היא פיתחה מתוך חיבור לאמהות, לאמנות ולתשוקה ליצור חוג בו כל ילד וילדה יכולים לנוע בדרכם, לבטא את עולמם הפנימי, להתחזק ולפרוח. היא גם למדה פסיכולוגיה וטיפול בתנועה לתואר שני, ומטפלת במרפאת מבוגרים בשלוותה ובקליניקה פרטית בתל אביב. השנה היא גם משתתפת בפרויקט 48 במסגרת בת שבע מארחת, כך שהיא כנראה לא בקטע של לשבת ולנוח.

 1. גינת דובנוב

המקום שבו כולנו גדלנו. עוד כשהייתה שם רק ערימת חול פשוטה. חגגנו ימי הולדת, ואני זוכרת את אבא שלי עומד עם הפנייטה, וצוחק. היום כשאני מביטה על הפינה ההיא בגינה אני יודעת שהוא מסתכל עליה מהשמיים – שומר על הזיכרון הזה איתנו. ועכשיו אנחנו גרים ממש מעל הגינה. כל תקופת המלחמה התפללנו בלב שיישמר לה השקט.

2. תולעת ספרים

גן עדן למטפלות.ים. ב־15 השנים האחרונות אני קוראת כמעט רק ספרות מקצועית, ותולעת ספרים בשבילי היא כמו חנות ממתקים – מלאה באוצרות לראש וללב. מעבר לזה, היא גם הפכה לבית חם למפגשי הבוגי שלנו. כבר יותר מעשור שאנחנו נפגשות שם, יושבות, חושבות, וחולמות יחד את הבוגי ווגי.
מלכי ישראל 9 תל אביב

3. פארק הירקון

רגע של חיים. בכל פעם שאני פוגשת את הנחל במהלך הריצה, זה רגע שממלא לי את הגוף והנפש. אח שלי צוחק שאני כל כך טבועה בעיר, שהנחל הזה מרגיש לי כמו טבע פראי. אבל אני יודעת שכל מי שרץ.ה בפארק מבין.ה בדיוק למה אני מתכוונת – זה הרגע הזה, המזוקק, שבו החיים מורגשים בעור ובלב.

4. סוזן דלל

אני מרגישה שגדלתי שם, ולכן אני גם אוהבת וגם שונאת את המקום הזה. כל כך הרבה הופעות, חזרות, משברים ורגעים שאי אפשר לשכוח. אני זוכרת במיוחד רגע אחד, כשעזבתי את האנסמבל והייתי די אבודה. במקרה פגשתי את רננה ברחבה שבין סטודיו A ל־B. היא עצרה אותי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה משפט שנשאר איתי עד היום, כמו מצפן: "עילאיה, בטוח תמצאי את הדרך. יש לך מקום בעולם המחול. קצת זמן – וזה יקרה." ומאז, רננה תמיד יודעת לומר את המילים הנכונות. כמו מגדלור.
יחיאלי 5, תל אביב

5. שוק לוינסקי

הלב הספרדי שלי בעיר. זה אחד המקומות האהובים עליי בתל אביב. אני באה ממשפחה ספרדית, ואלברט עם המרציפנים תמיד היה גולת הכותרת – חגיגה של טעם וזיכרון. כל ביקור באברמנטו של סימה ברחוב דה פיג'וטו 8 הוא מסע בזמן – ריחות, טעמים, זיכרונות של פפו ונונה.

6. זמנהוף פינת קינג ג׳ורג׳

הדייט הראשון שלי עם דןדן. פעם היה שם בית קפה בשם "ג׳ורג׳יה", בתחילת המילניום. לדייט הראשון שלנו איחרתי 40 דקות – לא היו טלפונים, והלב שלי רק דפק. לא ידעתי מה גרוע יותר: אם הוא כבר הלך, או הבושה הנוראית שאיחרתי כל כך. אבל הוא חיכה. ישבנו בג׳ורג׳יה, והשיחה הייתה מפתיעה באינטימיות שלה. כשקמנו, דןדן אמר "ביי" והלך. פשוט ככה. נשארתי תקועה במקום, לא מאמינה. הוא אמור היה לחזור. הוא חייב לחזור. הוא צריך לנשק אותי, איזה מפגר. וברגע האחרון, לפני שפניתי ללכת – הוא חזר. וזו הייתה… אחת הנשיקות.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

תל אביב מעודדת עצמאות של ילדים. הם מתנהלים בעיר מהר מאוד – באוטובוסים, בהליכה רגלית, בין חברים, בגינות ובמגרשי הכדורגל. עצמאות מביאה איתה גם התמודדות, וזה חלק מהעניין. אבל כשאני חושבת על הדרך שהילדים שלי יצטרכו לעשות לבית הספר "ביכורים", אני פשוט מתבאסת. זה פשוט יותר מדי. מעברי חציה מסוכנים, חניונים עמוסים שהמכוניות בהם זולגות למדרכות דווקא בשעות הכי עמוסות של היום, עבודות רכבת קלה, תמ״א בכל פינה – הדרך לבית הספר נראית כמו מסלול מכשולים. זה כמעט בלתי נתפס שעיר כל כך מתקדמת לא מצליחה למצוא פתרון פשוט, בטוח והגיוני לילדים שרק רוצים להגיע בבוקר לבית הספר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
VHS  – רננה רז וניצן כהן, מופע שמאפשר לזיכרונות להפוך לנשימה חיה. דרך קטעי וידאו אישיים, נפתחת רשות להרגיש – כאב, אבל, קרבה, צחוק. תהליך שהוא גם אמנות וגם ריפוי;
Performing Love – רוני חדש, כמו שוט ישיר של אהבה ותשוקה. תנועה שמציתה חוויה גופנית ורגשית, חיה ובוערת, שאי אפשר להישאר אדיש אליה;
ההפגנות למען החטופים וסיום המלחמה, ויניקוט כתב על החוויה התרבותית כהמשכו של מרחב פוטנציאלי– כזו שחורגת מהקיום האישי. הכיכר היא בדיוק זה: מרחב מעבר שבו אני עומדת לבד, אבל אף פעם לא באמת לבד. מוקפת בא.נשים שמסרבים לוותר – על ערכים, על מוסר, על תקווה.

 איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בחודשים האחרונים חזרתי והעמקתי בהרבה טקסטים מקצועיים, בעיקר סביב טראומה. הם היו לי לעוגן והציעו שפה וסדר בתוך הכאוס. אבל דווקא הספר שנגע בי באמת היה "השמיים שבתוכי" של אתי הילסום. ספר מלא תשוקה, כנות מחוספסת ואנושיות נדירה. אחד הקטעים שנשאר איתי: ״אולם נדמה לי שזו סכנה גדולה. נכון, מתרחשים דברים שהתבונה אינה יכולה לתפוס אותם, ושתמול שלשום עוד נחשבו כבלתי אפשריים, אבל אולי יש באדם כוחות אחרים מלבד התבונה, שלפנים לא ידענו אותם ושיש לאל ידם לרדת לעומקה של התדהמה הזו? אני מאמינה שקיים באדם כוח מיוחד לכל התרחשות, המאפשר לו לעכל אותה״.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מלבד העבודה עם הבוגי ווגי, אני מטפלת בקליניקה פרטית בתל אביב ובבית החולים שלוותה. בשלוותה המצב מורכב: כוח האדם מצומצם מאוד, מתקנים חסרים, והשכר נמוך ומבייש. יש רשימות המתנה ארוכות, ואנשי המקצוע במקום הם מהמובילים, החכמים, היצירתיים והמסורים שיש. הלב שלנו נמצא במקום הנכון – אבל אנחנו הולכים ונשחקים. למרות כל זאת, אני שמחה להגיע לשלוותה, כי זה צוות יוצא דופן. אני מאוד אוהבת ומעריכה את המטופלים.ות שלי. יש המון רעיונות לקידום, אבל לצערי, כבר זמן רב שאנחנו צועדים מול רוח חזקה מאוד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כולנו! כולנו עובדים בטרוף, מנסים להחזיק משפחה ושכר דירה, בתוך טילים מאיראן, מלחמה בתוך מלחמה, בתוך אימה. חטופים, הפקרות, מיסים ותשלומים שנעלמים לכל מקום חוץ מחינוך הילדים שלנו, מהרווחה, מהתרבות, וכמוני כנציגת המגזר הציבורי, גם משם. ואז ברחוב אני פוגשת נשים יפהפיות, לבושות מדהים, רוכבות, הולכות, תמיד סוחבות משהו. אני מסתכלת עליכן, וזה גם אסתטי, גם נותן כוח, וגם מחבר אותי לעיר הזו – למרקם האנושי, האינטליגנטי והערכי שעדיין כאן.

מה יהיה?
יש בי תקווה, לא אופטימיות. כשרואים את הסטטיסטיקות, זה מבהיל. וכשמביטים על ההנהגה – זה אפילו מבהיל יותר. בבוגי יש שיעורים על נפילות. רננה ואני רואות את הנפילה לא רק כסיכון, אלא גם כהזדמנות לחוסן – להבנה עמוקה שלפעמים הדברים פשוט לא בשליטתנו. אבל אנחנו כן יכולות ללמוד איך ליפול נכון, איך לקום ולמצוא את הכוח להמשיך. אין ספק שהנפילה כואבת – ואנחנו לא יודעות עד מתי היא תימשך. בימים אלה, אני בעיקר מסתמכת על קבלה רדיקלית: זה קורה עכשיו, ואני לא שולטת בזה. מה שכן בשליטה היא הדרך שבה אני מתמודדת עם העננים האפלים שמסביב. אני בוחרת להאמין שגם הם יעברו, ויחשפו מאחוריהם את מה שתמיד היה שם – השמיים הכחולים. והשמיים האלו הם אנחנו.