האמן, הצלם והאוצר אסף הינדן מציג בימים אלה תערוכת יחיד במוזיאון פתח תקווה. הוא לוקח אותנו לארכיון לילי, לבור במעלית ולקפה של הורים הפוכים. ויש גם בונוס (בערך) עם תחזית לא מאירת פנים
אסף הינדן הוא אמן, צלם, אוצר, יזם ומרצה שחי ופועל בתל אביב. הוא בוגר המחלקה לצילום בבצלאל ובעל תואר שני מהאקדמיה המלכותית לאמנויות יפות באנטוורפן, ומחלק את זמנו בין יצירה, אוצרות והובלת יוזמות כמו Givon on Paper ותוכנית הרזידנסי של מרכז אדמונד דה רוטשילד, שבה הוא משמש מנהל אמנותי. בימים אלה מוצגת במוזיאון פתח תקווה לאמנות תערוכת היחיד שלו, A Site for Sore Eyes, באוצרות דניאל צדקה-כהן. במקביל, עבודה שלו מוצגת בתערוכה Traces of Reality: 200 Years of Photography במוזיאון לנטוס בלינץ.
1. בניין פנורמה
מבחוץ הוא נראה כמו גוש תעשייתי סגור, אבל מבפנים הוא נפתח לחלל מרכזי מוקף קומות, מרפסות וכבישי גישה שמטפסים זה מעל זה ויוצרים נוף של הרים וגבעות תעשייתיים. מחסנים, בתי מלאכה וחנויות מפעל, כולל חנות המפעל של דליקטסן. אני רואה במקום הזה מעין ארכיון חי של כלכלת העיר. גם תרבות היא חלק מהכלכלה הזאת, רק שהיא מתקיימת במחסנים ובארכיונים ולא רק בחללי תצוגה לבנים.
בבניין נמצאים גם ארכיון אוסף גבעון ומחסן הגלריה. בשנים האחרונות אני מבלה שם לא מעט במסגרת Givon on Paper, פלטפורמה שיזמתי עם הגלריסטית והאוצרת נעמי גבעון. היא משלבת עבודות היסטוריות מאוסף שמואל ותמרה גבעון, אחד מאוספי האמנות הישראליים המרכזיים והראשונים, עם אמנים עכשוויים, ומשמשת ארכיון דיגיטלי ופלטפורמה לאספנות של עבודות על נייר.
אני נהנה לעבוד שם בעיקר בלילה, להרגיש שאני מתנתק לרגע מהעולם ולהמשיך לגלות עבודות ומסמכים שלא הכרתי, להנגיש אותם ולתווך אותם החוצה.
דרך בן צבי 84
2. גלריה ברוורמן
כאמן שמיוצג בגלריה ומציג בה, אני לא בדיוק מבקר ניטרלי. אבל מתוך ההיכרות הקרובה אני יכול להצביע עליה כאחד מיעדי האמנות המרכזיים בעיר. יש בה מבט עקבי החוצה וחיבור לא מאולץ בין אמנות מקומית לזירה הבינלאומית, דבר שנעשה נדיר בשנים האחרונות.
היא הייתה מהגלריות הראשונות בארץ ששמו דגש על מדיה מבוססת זמן, עם התמחות מובהקת בצילום, וידאו ומיצב, לצד אמנות עכשווית מגוונת. ביום מוצלח ובהזדמנות הנכונה, אולי תוזמנו לעלות עם עדי גורה, המנהלת, האוצרת והשותפה בגלריה, לקומה שבה נמצאות עבודות שאינן מוצגות כרגע בחלל, ולקבל הצצה למה שנשאר בדרך כלל מאחורי הקלעים.
אילת 33
3. הלובי – מקום לאמנות
בין חללי האמנות הרבים בעיר, הלובי יוצא דופן והוא גם אחד האהובים עליי. המבואה של בניין מגורים מרשים סמוך לים הוסבה בידי האוצרת אורית מור לחלל תצוגה אלטרנטיבי, עם תוכנית תערוכות מגוונת אבל די-אן-איי ברור. יש בו דגש על עבודות בעלות אופי מיצבי ועל האופן שבו הצופה והיוצר נעים ופועלים בתוך חלל התצוגה.
כל זה מתקיים בדרך כלל עם מידה נכונה של אופל, שתמיד בריא לשמר בתוך סביבה יפה ונקייה. מור מקפידה לאתגר את הצופה, את החלל ואולי גם את עצמה, בתערוכות מתחלפות של אמנים מוכרים לצד יוצרים צעירים. ב-2024 היא אפשרה לי להציב צילום של בור מאתר ארכיאולוגי בתוך מעלית הלובי.
ארלוזורוב 6
4. קפה ריינבו
הקפה נמצא בבניין הגן של הבן שלי, אדם, באזור יהודה הלוי פינת נחלת בנימין. הוא נכנס לחיים שלי מסיבות לוגיסטיות לחלוטין ונשאר בשגרה בזכות כל מה שלא ידעתי שאני צריך.
אחרי שאני מוריד את אדם, אני בדרך כלל מתיישב עם הלפטופ לעבוד לצלילי מוזיקה קאמפית שמתנגנת ברקע, מוקף בקשתות בענן ובהורים הפוכים ממרכז העיר שכמוני, שלא דמיינו שזה יהיה בית הקפה שלהם. הרי היינו אמורים לשבת במקום שכונתי אינטימי שידוע בלחם המחמצת שלו ובספל אישי בארון התצוגה.
במקום זה מצאנו מקום קטן, צבעוני, נוח ושקט יחסית, שבאופן לא צפוי פשוט עובד. ההוכחה היא שלאחרונה נתקלתי שם בחברה שאין לה ילד בגן, שהתיישבה לעבוד מוקפת בלבבות, בקשתות ובבלדות דביקות משנות התשעים.
יהודה הלוי 41
5. התחייה 14
עוד מבנה תעשייתי בדרום העיר שאני פוקד לא מעט הוא התחייה 14, מתחם של עשרות חללי עבודה של אמנים ומעצבים, בעלי מלאכה, משרדים, גופי תרבות ותעשייה. בין הכובעים השונים שלי אני המנהל האמנותי של תוכנית הרזידנסי של מרכז אדמונד דה רוטשילד שפועלת בו.
בסטודיו של הרזידנטים והרזידנטיות מתקיימת שגרת יצירה יומיומית, שנעשית חשובה במיוחד בתקופה שבה מוסדות תרבות רבים נמצאים באי-ודאות מתמשכת.
לפני כמה חודשים הסבנו מחסן במתחם לחלל תצוגה זמני, שבו אצרתי את התערוכה הקבוצתית "מושבה זמנית". הטקסט שליווה אותה היה סיפור שקרי לחלוטין שהמצאתי סביב מסמכים ש"מצאתי" בתיק הבניין העירוני, וכללו הצעה אדריכלית שהייתה משנה את אופי המתחם ואת הקשר שלו לסביבה. עשיתי מחקר די מעמיק על המבנה ועל ההיסטוריה שלו, כי גם להמציא צריך ברצינות.
התחייה 14
מקום או תופעה לא אהובים בעיר
המקום הלא אהוב שבחרתי הוא כזה רק בשעות מסוימות ובאזור ספציפי. רחוב נחלת בנימין, מרוטשילד צפונה עד המדרחוב, משקיעת השמש ועד הזריחה. בשעות האלה מקטע הרחוב הופך לזירה מטאדורית של מסעדות, מסעדות-ברים וברי יין, עם ריכוז לא הגיוני של אנשים שיוצר פקק להולכי רגל ולרוכבים. האוויר כמעט לא זז, ובמקומו מרחף ענן כבד של בשמים. קצת בומר, אבל מבחינתי ההתדרדרות התחילה עם סגירת בר לייקה האגדי בנחלת בנימין 29, שאחד מבעליו היה אביחי פרטוק, ומאז היא רק נמשכת. זה די מדכא את דיירי האזור ואת כל מי שמייחס לו ערך סנטימנטלי ורואה בו חלק בלתי נפרד מההיסטוריה האישית והקווירית שלו או שלה בעיר.
השאלון
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אירוע ה-Open Studio של הרזידנטים והרזידנטיות של מרכז אדמונד דה רוטשילד. הגיעה כמות לא סבירה של מבקרים ומבקרות שבאו לראות תוצרים של שהות מורכבת בצל המלחמה, או המלחמות, שפקדו אותנו בחצי השנה האחרונה.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"פשפש מתלבש", יצירת המופת הספרותית של אמי רובינגר. הבן הפעוט שלי מבקש אותו בריפיט, ואין דבר מנחם יותר מהצחוק שלו.
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליץ לשים לב ל-Art for Democracy, יוזמה של קהילת האמנות בשיתוף אחים ואחיות לנשק למען הדמוקרטיה, שמגייסת משאבים לשמירה על טוהר הבחירות באמצעות מכירת עבודות אמנות לאספנים בארץ ובחו"ל. הכספים מיועדים להגנה על קלפיות, להקמת קהילות אזוריות ולהכשרת מתנדבים. אני משתתף ביוזמה לצד אמנים רבים, בהם עדי נס, גדעון רובין, אילית אזולאי, סיגלית לנדאו וזויה צ'רקסקי. מבחינתי היא מגלמת חיבור ישיר בין עולם האמנות לבין ההגנה על התנאים שמאפשרים לו לפעול – דמוקרטיה וחופש ביטוי – וגם את היכולת של יוצרים להתגייס למאבק בדרכם.
מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
כל מי שמוודא שהחברים ובני המשפחה שלו מחו"ל יגיעו לארץ כדי להצביע ב-27.10.2026.
מה יהיה?
התחזית לא מאירת פנים, חברים וחברות.