דליה שימקו היא שחקנית, במאית תיאטרון ומחזאית ישראלית שאתם מכירים מאינספור תפקידי קולנוע וטלוויזיה שעברה בהם לאורך קריירה בת יותר מ-40 שנה, אבל לעד תיזכר בתפקיד הפריצה שלה, בסרט "נועה בת 17". מאז שנת 2003 היא כתבה, ביימה ועיבדה לבמה הצגות רבות במסגרת אנסמבל אספמיה, עמותה בניהולה המייצרת תיאטרון פרינג', ופועלת מתיאטרון תמונע. את המחזה החדש ביותר שלה ושל האנסמבל, "השתקפויות", תוכלו לתפוס במהלך חודשי מרץ-אפריל בתמונע. כאן מוצאיםפרטים נוספים וכרטיסים.

>> קפה ללבוש בו תקווה ושדרה ירוקה משמחת // העיר של אילנה וייזר-סנש
>> קרינג' בשדרה ומסעדה לאלטר אגו ג'יימס בונדי // העיר של ליאת פלדמן
>> בוקר מושלם בים וספה להתרסק עליה לשנ"צ // העיר של קרן אלכסנדר

1. תיאטרון תמונע

תמונע הוא הבית של אנסמבל אספמיה כבר עשרים ושלוש שנים – שזה במונחי תל אביב כמעט נצח. יש במקום הזה משהו נדיר: גם אנדרגראונד, גם מוסד, גם מחוספס וגם מחבק. ובעיקר – אינטימיות אמיתית בין במה לקהל. קרבה אמיתית בין קהל לשחקנים, ככה תיאטרון צריך להיות.
שונצינו 8, תל אביב

2. הים

אני לא מגיעה אליו מספיק, אבל עצם הידיעה שיש ים בתל אביב מנחמת אותי. זה כמו חבר טוב שאת לא רואה הרבה, אבל שמחה שהוא קיים. לצוף בים שקט זה אחד מרגעי האושר שלי.

3. בית האמנים דה וינצ’י

אהבה חדשה יחסית. מקום יפה, חדש, נוצץ, כמעט הייטקי מדי לאמנים שמורגלים בקירות מתקלפים. חדרי חזרות, סדנאות, תנועה בלתי פוסקת. אבל הזיכרון שנשאר איתי דווקא שקט: תחילת המלחמה. המקום נפתח והזמין אמנים פשוט לבוא להיות יחד.
לאונרדו דה וינצ'י 14, תל אביב

4. גן יעקב

גינה קטנה עם היסטוריה פרטית מפוארת. הנשיקה הראשונה שלי התרחשה שם, מתחת לעץ הגדול שראה הרבה נשיקות בחייו הארוכים. שנים אחר כך, בקורונה, שוב מצאתי שם נחמה.
שדרות תרס"ט 2, תל אביב

5. קומפלקס התרבות

האופרה, הקאמרי, מוזיאון תל אביב, בית אריאלה – צפיפות מבורכת של אמנות במרחק הליכה. מקום שמאפשר לעבור מתערוכה להצגה, ממחול לאופרה, מספר לקפה. זאת תל אביב שהתאהבתי בה. ואז הכיכר הזו הפכה לכיכר החטופים. בהתחלה זה נראה לי קטן מדי להכיל את גודל הכאב, אבל עם הזמן היא נעשתה לב עצוב וחזק.
שדרות שאול המלך 25, תל אביב

מקום לא אהוב

קשה לי להצביע על מקום אחד לא אהוב. אני פשוט לא אוהבת שתל אביב הפכה להיות חפורה כולה. לפעמים יש לי תחושה שאני מסתובבת בתוך תפאורה לסרט ממלחמת העולם הראשונה, ושעוד רגע יפציעו חיילים מתוך השוחות. אי אפשר לזוז, הכול אבק, רעש, חסימות אינסופיות. עיר שהיא גם אתר בנייה וגם ניסוי בסבלנות אנושית. ואני רק מקווה לזכות לראות את העתיד היפה שכל זה מבטיח.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
“הגבירה מאבו דיס” של עדילי ליברמן ונדב בושם. מופע שגרם לי לצחוק מכל הלב העצוב והמותש. שנון, פרוע, חד ומדויק להפליא. כזה שמצליח להיות קורע מצחוק בלי לוותר על עומק ועל כאב דק שמסתתר בין הפאנצ’ים. תענוג נדיר.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
באופן אולי מפתיע – הספר “חטוף” של אלי שרעבי. יצירה עם עוצמה אנושית מטלטלת, שהחזירה לי משהו בסיסי אך יקר: אמונה בכוחו של האדם. שרעבי הוא, בעיניי, גיבור נפש.

עטיפת הספר "חטוף" של אלי שרעבי

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עדי ישראלי. בת 28, קול אמיץ, חד וצלול. אקטיביסטית בלתי נלאית בנושאי החטופים, מגדר והמאבק על הדמוקרטיה. תזכורת חיה לכך שאכפתיות היא עדיין עמדה רדיקלית.

מה יהיה?
אין לי מושג מה יהיה. אני רק יודעת למה אני מקווה שלא יהיה: שלא תהיה עוד מלחמה, ושלא נחיה תחת מציאות שמכרסמת בדמוקרטיה. מעבר לזה, התקווה שלי פשוטה – שיהיה כאן טוב כמו שמגיע לאנשים היצירתיים, הערכיים ומלאי התשוקה שחיים כאן.

• העיר שלי
• תיאטרון
• תיאטרון תמונע
• פרינג'