>>

1. גבעת הדשא שצופה לים בפאתי גן העצמאות

כמגשר גירושין אני נמצא בחלקים גדולים של היום בחדרים בהם האנרגיה יכולה להיות קשה וסוגרת לפרקים. בשנתיים האחרונות מאז התחילה המלחמה נראה שהאוויר כולו נהיה דחוס ורווי בצער, כאב וחרדה. אלה מצבים בהם הפריים שלנו כבני אדם מצטמצם מאוד וקשה לראות רחוק או רחב ובטח שקשה לראות אופטימי. כשאני מרגיש שהתמונה שלי הולכת ומצטמצמת, אני תופס את עצמי לקראת סוף היום, יוצא מדירתי שברחוב פנקס וצועד על שדרות נורדאו לעבר הים. זו שעה בה מתחילה השקיעה ובראש ובלב תמיד מתנגן לי השיר "ערב עירוני" של אלתרמן. באחת מהגיחות שלי, בעודי צועד בשדרה נתקלתי מחוץ לאחד הבניינים שלט עליו כתוב "כאן חי המשורר נתן אלתרמן". הרגשתי שהשקיעה הוורודה בין הגגות שאני רואה היא אותה השקיעה שהוא ראה מאותה נקודה. היה בזה משהו מרגיע, כי המציאות יכולה להשתגע בכל מיני צורות ולייצר חוסר ודאות, אבל יש דברים שאף פעם לא ישתנו. בסןף הדרך הזו אני מגיע לגן העצמאות, חוצה אותו ומגיע אל גבעת דשא קטנה שמולה נפרש הים במלוא תפארתו. אני מתיישב, באופן אוטומטי גם הפריים שלי נפתח ביחד עם כל הכחול הזה, ופתאום אפשר לראות אופק.

רואים את האופק. מבט מהגבעה בגן העצמאות (צילום: דניאל הרוש)

2. קפה איזי

יש המון בתי קפה אטרקטיביים בעיר ובאמת שבדקתי הרבה מהם, אבל מהרגע הראשון שבו התיישבתי באיזי הרגשתי שזה המקום שלי. מאז עברו 7 שנים בהן הפכתי אותו למשרד שלי בימים בהם אני לא נמצא בקליניקה, לנקודה אליה אני מגיע כשאני צריך להרגיש תנועה מול העיניים כדי לשחרר איזה מחסום של כתיבה, לבסיס שלי לפגישות וללוקיישן המועדף עליי לקפה ומאפה בשישי-שבת. למה דווקא האיזי? זה לא רק הקפה המעולה או ריחות האפייה שמקשים עליי בכל פעם שאני מרגיש שהגיע הזמן לדיאטה – זה קודם כל הצוות. למרות שהדמויות התחלפו במהלך השנים, האנרגיה של הצוות נשארה תמיד כזאת שמייצרת אווירה מזמינה של קפה שכונתי כמו שקפה שכונתי אמור להיות – כזה שאתה מגיע בבוקר ומקבל את הקפה שלך בדיוק כמו שאתה אוהב אותו מבלי שהיית צריך להגיד מילה.
ארלוזרוב 76 תל אביב

שכונתי כמו ששכונתי צריך להיות. קפה איזי (צילום: דניאל הרוש)

3. המספרה של ניסים וחיים

התקשיתי למצוא בעיר ספר שהצליח להבין עד הסוף מה אני מבקש. אני לא בטוח שהצלחתי להבין בעצמי. בשלב מסוים כשכמעט השלמתי עם זה שלעולם לא אצא מרוצה ממספרה, זיו בת הזוג שלי עשתה מעשה שמעטות הנשים שמוכנות לעשות וחיברה אותי לניסים, הספר שלה. הגעתי למקום די קטן ברחוב בן יהודה בו שתי עמדות תספורת – אחת של חיים בעל המקום ואחת של ניסים. יצאתי משם אחרי חצי שעה לא רק עם התספורת המדויקת לה חיכיתי כל השנים אלא עם הרגשה שפגשתי פסיכולוג, מטפל זוגי ויועץ עסקי. מאז אני חוזר לפחות פעם בחודש (לפעמים פחות, תלוי כמה יש לי לפרוק), מתקבל באמירה "הנה השמאלני שאנחנו הכי אוהבים" ויוצא אחרי חצי שעה כמו אדם חדש.
בן יהודה 196 תל אביב

פסיכולוג, מטפל זוגי ויועץ עסקי. המספרה של ניסים וחיים (צילום: דניאל הרוש)

4. בית אריאלה

מאז שאני זוכר את עצמי, להיות בסביבת ספרים תמיד נסך בי רוגע. מגיל מאוד צעיר אהבתי לקרוא ולכתוב וללכת לאיבוד בין המילים ולתת לדמיון לשוט עליהן הרחק מהמציאות המוגבלת והמגבילה. כשאני נכנס לספריה בבית אריאלה אני מאבד את תחושת הזמן. כמו ילד בחנות ממתקים אני שולף ספרים, צולל אל איזה טקסט שתופס לי את העין ומאבד תחושת זמן. יצא לי גם להשתתף בשתי סדנאות כתיבה שנערכו בבית אריאלה אותן הנחו הסופרות המעולות אדוה בולה ונועה ידלין.

סדנת הכתיבה בבית אריאלה (צילום: אוסף פרטי)

בזמנים מסוימים היה קשה לי להסביר לעצמי את הפער העצום בין המציאות הגסה שכולנו חיים בה בשנתיים האחרונות לשקט ולעדינות שחוויתי כשנכנסתי לבית אריאלה למפגשים של הסדנה. ואז צפיתי בראיון עם דויד גרוסמן בו הוא נשאל איך הוא מצליח לכתוב בתוך המלחמה הקשה הזאת. התשובה שלו, "אני מצייר קווים דקים במציאות עבה", ענתה לי באופן הכי מדויק שיש על הדיסוננס שחשתי. ספרים, מילים ובכלל כל דבר שקשור ליצירה ולתרבות הם הרפואה המונעת הטובה ביותר מפני ההשחתה של הנפש בימים בהם היא עלולה להיאטם ולהתקשות.
שאול המלך 27 תל אביב

5. הסילון

בשנים האחרונות נראה שכל בר שנפתח בעיר בונה את עצמו כך שישרת את המציאות האינסטגרמית שאנחנו חיים בה. זה נראה טוב ומצטלם טוב, אבל לי זה מרגיש מתאמץ ומזיע מדי. אולי אני אשמע בומר, אבל לצלם כוסות עם אלכוהול, מעוצבות ומעוטרות בשמשיות ככל שיהיו, נראה לי כמו אינסטינקט לא בריא. כשמניחים כוס עם אלכוהול על השולחן שלי האינסטינקט הראשוני שלי הוא לשתות אותה. אני גם מאמין ששגרת חייו של הציבור לא תושפע באופן דרמטי אם לא ייחשף למרגריטה שלי. הסילון הוא בר שכונתי שמתקיים מחוץ ליקום האינסטגרמי. הכל פשוט, מהשולחנות והכסאות ועד המשקאות והמזון. פשוט במובן הכי טוב של המילה. אחרי שתי מרגריטות וטוסט שממחיש בכל ביס את האימרה שטבעו חז"ל, "אין דבר כזה יותר מדי חמאה", לאף אחד אין צורך להוציא את הטלפון ולצלם, וכל מה שבא לך הוא פשוט להיות.
קינג ג'ורג' 89 תל אביב

הסילון (צילום: עמוד האינסטגרם @silonbar)

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית ה"חדשה" היא ללא ספק המפגע הויזואלי/סביבתי הגדול ביותר שקיים בעיר. נאלצתי להגיע אליה מדיי פעם בימי שישי בלילה כשמועדון הבלוק האגדי ז"ל פעל בו. בזמן העמידה בתור והציפייה לתדרוך המפורסם שכל מי שהגיע לבלוק הכיר בעל פה, נפרשה מול עיני המבלים תמונה שכללה מזרקים של נרקומנים, דרי רחוב זרוקים על המדרכה, ריחות של שתן והזנחה. כבר שנים שמדברים על הריסת המתחם המקולל הזה ואין לי מושג איפה התהליך הזה עומד, אבל אני מקווה בשביל העיר, בשביל אלו שגורלם לא שפר עליהם וגורלם נקשר בגורל התחנה הזאת ובשביל תושבי תל אביב ואלו שמגיעים אליה מבחוץ – שהמבנה הזה יהפוך לאפר ואבק ודרי הרחוב יקבלו את העזרה והסיוע שהם כל כך זקוקים לו. ושיחזור הבלוק לאלתר!

צריך להחריב. התחנה המרכזית (צילום: מערכת טיים אאוט)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"ציפורלה לילדים".אני מאוד אוהב את ההרכב של ציפורלה. הייתי בהמון הופעות של האנשים המוכשרים האלה ובכל פעם נפעמתי מהיכולת שלהם לשלב בין הומור ונונסנס לאמירה נוקבת על מציאות חיינו בארץ הזאת. כשהם יצאו במופע לילדים ידעתי שזו הזדמנו לחשוף את בנותיי (בנות 14 ו-12) לחבורה הזאת. קצת חששתי שבתרגום החומרים שלהם לשפת ילדים משהו מהעוקץ הייחודי שלהם ילך לאיבוד. החשש הזה התפוגג מהר כשראיתי את בנותיי צוחקות מאותן הבדיחות שגרמו גם לי לצחוק ולהתעכב על המקומות שדרשו מחשבה. המופע הזה, ובכלל העשייה של ציפורלה, מוכיחה שגם באקלים של השתקה ורידוד השיח – אפשר להגיד המון, בלי להתחנף, בלי להתפשר על איכות אמנותית ובלי שום פחד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
כמה חודשים מפרוץ המלחמה חזרתי אל הספר"האדם מחפש משמעות" https://www.hamigdalor.co.il/item/1-6966/%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%9E%D7%97%D7%A4%D7%A9-%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%94%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94-2022/?srsltid=AfmBOoonaxY-y2MRiVaSWax6i4MkKDsmwTtlI49oLQJ6IBB9DR7aKDclשל ויקטור פרנקל. קראתי אותו לאט ובעדינות. בדיעבד אני יודע שחיפשתי תשובות אצל מי שחווה את הגדולה שבטראומות, השואה, וידע איך לזקק ממנה את הנוסחה להתמודדות עם קושי שסוגר עליך מכל כיוון: "מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". מאוחר יותר סיפר שורד השבי אלי שרעבי שזה בדיוק המשפט שאמר לו הירש פולין-גולדברג ז"ל בשבי, משפט שעזר לו לשמור על עצמו עד ששוחרר. חשתי צמרמורת בכל הגוף.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני חושב שצריך לסייע, בכסף או בהתנדבות, לכל ארגון שמסייע לאזרחים ולחיילים להתמודד עם המעמסה הנפשית שיצרה המלחמה, עם הטראומה ועם הפוסט טראומה. כשהמלחמה תסתיים זו תהיה המשימה הגדולה ביותר של כולנו, להחלים ולשקם את הנפש הפצועה שלנו על מנת שנוכל לחזור לשמוח, לצחוק ולאהוב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רון כחלילי. דווקא במלחמה הוא החליט לפתוח אתקפה תת-תרבות בפאתי שוק הכרמלhttps://timeout.co.il/%D7%AA%D7%AA%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA/(רחוב הכרמל 12 תל אביב). מעבר לעובדה שכל המאכלים והמאפים שמכין שם רון בעצמו נעשים מתוך אהבה וטעימים עד מאוד, הוא הפך את המקום לבית לדעות שמאוד קשה להשמיע היום באווירת החרבו-דרבו הכללית. הדוקומנטריסט המוכשר הזה והכותב המחונן הוא גם איש אמיץ מאוד שמתעקש לדבר על דו-קיום, על חזון אחר לאזור המדמם הזה ועל תקווה. בין אם מסכימים איתו או לא, אי אפשר שלא להעריך אדם שבוחר להעז ולדמיין עתיד אחר ולהדליק אור במקום בו החושך מתפשט מדי יום.

רון כחלילי בקפה תת תרבות (צילום: דניאל הרוש)

אם אפשר להוסיף דמות תל אביבית נוספת, הייתי מרים גם ליהודית כץ. אני מאזין קבוע לפודקאסט המעולה שלה "חושבים טוב" ובמלחמה הוא הפך להיות עבורי מקור לידע ולכלים מאוד חשובים להתמודד עם התקופה הזאת וכל המשברים שהיא הביאה איתה. אני בטוח שיש עוד הרבה אנשים שמאזינים לו ויזדהו עם מה שאני כותב פה ולכן מרגיש צורך לשלוח לה מכאן תודה גדולה על זה בשמי ובשמם.

מה יהיה?
התמונה הגדולה כל כך כאוטית שכל ניסיון לחזות מה יהיה משול לקריאה בקפה. אני מאמין בלב שלם שאם כל אחד ואחת מאיתנו יתאמץ לייצר תקווה עבור עצמו ועבור הסביבה שלו, יושיט יד לאלו שמתקשים לעשות את זה, לא ייפול למלכודת האדישות והייאוש שמשרתת את אלו שמבטיחים לנו ולילדינו עתיד רווי בדם ובכאב – נצליח לייצר עוד ועוד מעגלים שיתרחבו ויהפכו לתנועה עצומה שבסוף תשנה כאן את המציאות. גם את המציאות הפוליטית. אנחנו חייבים להיאבק על עצם היכולת להיות אופטימיים ולהחזיק תקווה – כי בלי אלה באמת שאין לנו מה לחפש כאן.

• העיר שלי https://timeout.co.il/topic/%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%a8-%d7%a9%d7%9c%d7%99/
• גירושים https://timeout.co.il/topic/%d7%92%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d/
• גן העצמאות https://timeout.co.il/topic/%d7%92%d7%9f-%d7%94%d7%a2%d7%a6%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%aa/
• סילון https://timeout.co.il/topic/%d7%a1%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9f/
• איזי https://timeout.co.il/topic/%d7%90%d7%99%d7%96%d7%99/
• ציפורלה https://timeout.co.il/topic/%d7%a6%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%9c%d7%94/
• תתתרבות https://timeout.co.il/topic/%d7%aa%d7%aa%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa/
• בית אריאלה https://timeout.co.il/topic/%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%9c%d7%94/
• מספרות https://timeout.co.il/topic/%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%aa/