חנות ספרים שפותחת את הלב ויצורי מברשת קסומים. העיר של קרן כץ

קרן כץ (צילום: MUPERPHOTO)
קרן כץ (צילום: MUPERPHOTO)

פסטיבל סראונד ישתלט בסופ"ש על בית טפר בדרום העיר (1.11-31.10), והיוצרת הבינתחומית קרן כץ תעלה שם בבכורה את "הלילה שוב חלמתי על הקפיצה" ותהפוף את מרתף הבניין לארנה אולימפית. קיבלנו ממנה המלצות על התיאטרון הכי מטורף, על השעה הכי טובה ועל מבנה אפוקליפטי עם ריח של מאפים. בונוס: מאבק גרילה במגדלים!

30 באוקטובר 2025

>> קרן כץ היא אמנית רב-תחומית, מאיירת ויוצרת (אתם רוצים לעקוב). עבודתה המשותפת עם יואל רון, "הלילה שוב חלמתי על הקפיצה", עולה בבכורה בפסטיבל Surround של תיאטרון החנות שיתקיים לאורך הסופ"ש בבית טפר המצוין ויציג שלל יצירות מקור בינתחומיות, כולל סיפור קין והבל במערב הפרוע, תוכנית טוק שואו שממציאה מחדש תיאטרון, מכונית שעוברת שינוי תודעה, דואט פואטי בין אדם לרחפן, אמן אשליות שנכנס לאווטר שלו ממלחמת העולם השנייה, אתלט שמנסה לקפוץ את הקפיצה הגדולה בעולם בתוך הבניין, ולקינוח קברט בו הכל מתפרק בקשת של צבעים וצלילים. או כמו שהם קוראים לזה: פסטיבל משובש בעולם משובש. פרטים וכרטיסים? בבקשה.

קרן כץ, "הלילה שוב חלמתי על הקפיצה" (צילום: טל גלאון)
קרן כץ, "הלילה שוב חלמתי על הקפיצה" (צילום: טל גלאון)

1. תיאטרון דוואי

מדי שבוע, בין המוסכים ושבילי החצץ, מפציע שלט בצורת מכונית צהובה, שעון על כן ציור מעוטר בסרט עם פסים שחורים, והכיתוב: "המופע UNDER CONSTRUCTION יחל ב־20:30". היכנסו לפרוזדור שאליו מצביע השלט ותגיעו לחצר צוהלת באורות, פירות פיקוס, עכבישי פלסטיק, נעליים מוזהבות, חמישים טון שפם, כדורי פינג פונג וחתול לבן בשם שאנל. על החבל מתייבשות תלבושות המלחים הצבעוניות של הצגה אחרת. מהגג תוכלו לתצפת על שטיחים מתייבשים, מפעל קמח ישן והנוף האפוקליפטי של מדבריות שלדי המכוניות. תוכלו לעשן תחת אהיל תחרה, לקטוף רגליים וכלי נגינה, ללטף אבנים חלקות, לרחרח אזוב וזוטא, לנשנש אפונה מתוקה או עגבניות כתומות שצומחות מתוך מזוודות שפעם הכילו "ז'קטים" ברוסית, לבדוק מה שלום הגפן, ואם כבר נבטו האבטיחים.

צילום Lilach Raz

Posted by ‎DAVAI – תיאטרון דוואי‎ on Thursday, August 7, 2025

במרכז החצר ניצבת חללית כסופה, ועליה קנקן לימונדה טרייה, צלוחיות עם זיתים מעולים, סמובר שמקרקש מאדים, ומאחוריה עומדת אולגה שמוכרת כרטיס למופע הכי שווה בעיר. צפיתי במופע הזה מעל חמישים פעם! שלושה תמהונים מנסים להרתיח קומקום בזמן שהדירה, האולם והעולם כולו מתפוררים סביבם. הם מתבלים בתדרים קוסמיים וזרמים חשמליים את טקס התה היומי, שמשתבש לכדי מחול ליצני משולח רסן של יוצריו הוירטואוזים: ויטלי אזרין, לושה גבריאלוב ופיודור מקרוב.
אבל עבורי מרחב ההצגה הוא הרבה מעבר לעלילה שמתחילה ומסתיימת באור פנסי התיאטרון. זהו סיפורו של קהל של זרים מוחלטים, המצטופפים על ספסל ללמוד יחד שפה פואטית חדשה, להתרגש מתנודה של עפעף, מקמט במצח ומהבהוב של להבה.
פרנצויז 12 תל אביב

2. בית טפר ותיאטרון החנות

היכל הניגודים המושלמים! מבנה אפוקליפטי שאינו נטוש, המקום הכי מאיים שהוא גם הכי בטוח, שמור וחברותי.
הגג הכי יפה בעיר מסוחרר מרוחות מנשבות, אבל כשמתחתיו העיר עצובה, האוויר בו נעשה חונק וקורע לב. שילוט האזהרה הכי אפי, והכי חמוד ונוסטלגי. ככל שהתנועה בחוץ נעשית ממוכנת, רוחשת ונחשית, החלל הזה מרגיש נטוש ועם זאת גדוש במסתורין. לפעמים במעלית יש ריח של מאפים, ולפעמים ריח של דבק תפאורות. רוחות רפאים לצד מכונות שתייה.

נא לעלות למעלה. בית טפר. (צילום: מתוך Google Street View)
נא לעלות למעלה. בית טפר. (צילום: מתוך Google Street View)

בקומה השנייה שוכן תיאטרון החנות, ויש לי את הכבוד, פעם בחודש, להתחפש לנשכן, זומבי שעובד במוזיאון הישראלי לאפוקליפסת הזומבים, ולנאום בחריקת שיניים לאנשים העולים במעלית: "אני חוששת שהגעתם לקומה הלא נכונה. המשיכו עם המעלית עד הגג, עקבו אחרי החיצים, ואז עלו עם העיקול לגג העליון. היצמדו זה לזה, החזיקו ידיים, הגנו על אזור הצוואר, ומה שלא תעשו, אל תביטו אחורה! אל תביטו אחורה!". זכיתי גם להופיע שם עם הצגת הילדים שלי, "ספל נייר ומספריים", תיאטרון בובות שהוא קרקס כישלונות של ציוד משרדי. כבר יצא לי לרוץ יותר מפעם אחת למרחב מוגן לבושה ככף רגל ענקית. כרגע, יחד עם יואל רון, חבר פרלמוטר, סופיה טרוטוש, אבינועם שטרנהיים, ירון סליק ומורן דובשני אנחנו עומלים על הפיכת קומת המרתף לארנה אולימפית במסגרת פסטיבל "סראונד". זהו חלל להגשמת חלומות!
תל גיבורים 5 תל אביב

3. סיפור פשוט 

חנות ספרים עצמאית בנווה צדק, בית ספרותי למגזין "גרנטה" בעברית והוצאת הספרים "ברחש", ומקום עבודתי הראשי. אני נצר לשושלת מכובדת בת 23 שנים של "עובדות פשוטות" שכולן עוסקות 24/7 בספרות ואוהבות ספרים בכל ליבן. כשאני שם, הלב שלי נפתח ומקבל צ'אנס לחייך גם כשהוא מוקף באלימות וחשיכה. משפטים ומילים מצילים אותי, בין אם זה משפט שאומר לקוח שנכנס בעד הדלת או שכתבה סופרת שמתה לפני מאות שנים. אני מאמינה שהריפוי המילולי הזה דורש חלל מאוד מסוים. כפי שמוזיקת בארוק כדאי לשמוע בכנסיה, או בחלל התהודה שבו היא נוצרה, כי רק כך היא תתרחב לאינסוף הטמון בה, כך גם משפט עובד אחרת כשהוא נהגה בחלל מלא בספרים שבתוכם משפטים. ישנו גם איזשהו וודו בין המדפים. אם אני מסדרת בבוקר את המדפים ומלטפת קצה של כריכה, או מיישרת ספר שנשען על חברו, לא תעבור שעה, ולקוח יבקש לרכוש אותו, או שהסופר יכנס לחנות.

קרן כץ, "סיפור פשוט" (צילום: אילן ספירא)
קרן כץ, "סיפור פשוט" (צילום: אילן ספירא)

אני מונה כאן שם של חנות אחת, אך למעשה, המרחב הזה מתקיים בזכות הביוספירה של כל חנויות הספרים, המו"לים העצמאיים, ספריות הרחוב, הספריות הפרטיות, הדפסים, והאוניות הנושאות את אמצעי הייצור של הנייר והדיו. מי שקשוב לאובייקט הספר שהוא אוחז ביד, רואה את כל המרחב הזה מתגשם בפרקטל הסיפור הספציפי. אני נהנית מהעובדה שיש מקום בעיר שבו אני מכירה כל חריקת מדף, כל עלה, כל גרגר אבק, כל מרקם בשטיח, כל כפתור בכורסא. אני אוהבת ששואלים אותי על הימצאו של כותר מסויים ואני מצביעה עליו מבלי להסתכל. אני אוהבת את ידיעת הספרים שהיא מעבר לקריאה בהם. אני מכירה ספרים גם דרך המגע, המבנה, המרקם, הריח, הצפיפות, התכיפות, ההיסטוריה, הכתמים, הקוראים , הדיוור וההקדשות.
שבזי 36 תל אביב (נווה צדק)

4. השעה 4 בבוקר

נכון שזה לא מקום, אבל השעה הזאת היא שעה שמאחדת בתוכה את כל הזכרונות שלי מהעיר. כשתנועת היום נדמה, פתאום כל רחוב, כל סמטה, כל שוק נטוש וחוף ים מתמלאים ברוחות הרפאים של העבר.
אני נזכרת בלילה עצוב במיוחד שבו אבא שלי הסיע אותי לגבעה ביפו העתיקה, הייתי חנוקה מבכי, כל הגוף בער משברון לב והוא לא ידע איך לנחם אותי. עמדנו עם הגב לים, והוא הצביע על הבית שלנו באופק ואמר לי "בואי עכשיו נתקדם צעד אחרי צעד אל הבית שבתוכו הדירה שבתוכו החדר שבתוכו המיטה עד שתחזרי לחיק השינה והעיר כולה תנחם אותך. אני הולכת ברחוב ודרך ההליכה אני זוכרת את תחנת האוטובוס שבה חיכיתי למי שהיה לי קראש עליו בתיכון. אני זוכרת את העצים שטיפסתי עליהם, אני זוכרת חלונות שבהיתי בהם ובהיתי דרכם, מיטות שונות ומשונות שנרדמתי בהן, אפילו חלומות חוזרים ומתחזים לזיכרונות. אני זוכרת את הקירות המחוספסים בבית של סבתא ואת חיספוס הגדרות שחציתי בלי רשות, את משענת הכסא בקולנוע ואת הסרטים. העיר כולה מתארגנת מחדש ומנחמת אותי בגלים של געגועים.

תל אביב בלילה (צילום: עידו איז'ק)
תל אביב בלילה (צילום: עידו איז'ק)

5. חנות המברשות של אברהם כהן 

חנות מזערית וצפופה מלאה במיני מברשות ומטאטאים של אברהם כהן. אברהם שוזר מטאטאים לפי בקשה, בכל צורה, צבע וגודל ואפשר גם למצוא שם סוסי צעצוע, עציצי טאטוא, נברשות מנוצות ומניפות מרהיבות של אביזרי איבוק. לפני שנתיים אזרתי עוז, נכנסתי לחנות ושאלתי את אברהם אם הוא יכול להפוך אותי למטאטא ענק. הוא הסכים ושזר לי תחפושת של מטאטא מכשפות המכסה אותי מכף רגל ועד ראש. אחרי זה ביקשתי גם כנפיים של מטאטא כביש שחור וגם מערכת שלמה של שפמי מטאטא.

נמר מברשות – אברהם כהן (צילום: ליאור עילם וגיא בן נחום)
נמר מברשות – אברהם כהן (צילום: ליאור עילם וגיא בן נחום)

מאז הצטרפו לחיי יצורי מברשת קסומים רבים כמו "הביישן ל'" שמשמש את המכשפה אזדרכת בגילומה של רותם גולדנברג לרקיחת שיקויים נגד פחדים לילדים ובובה מרקדת בשם "המטאטא הנלהב השובב שתמיד צריך לנקות אחריו". יצירותיו של אברהם גם מככבות בהצגה המוזכרת לעיל "UNDER CONSTRUCTION" בסצינה של חפצי אמבטיה מעופפים.
דרך יפו 39 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

הקורונה והמלחמה הובילו לכך שהמון מקומות ששימשו מפגש למעמד היצירתי נסגרו, והעיר שהייתה בית לאמנים נראית עכשיו כמו עוד מרכז סחר תאגידי אמריקאי. כיכר גבעון היפה, שמוקפת על ידי הסינמטק, הצימר והמקרר, מרגישה לכודה בין בנייני ענק כמו מגדלי לנדמרק, ואין לנו באמת דרך להילחם בתהליך שנראה כמחליש את הקשר בין העיר ליצירתיות שלה. בעלי שיחיה החליט, לאות מחאה, לקרוא למגדלי לנדמרק בשם landmerk, כמו לנדוור. הוא דמיין איך אמו, דוברת היידיש, הייתה הוגה את שם מתחם היוקרה לו קבעה להיפגש שם עם הפרלמנט של חברותיה לברידג': בואו ניפגש ליד landmerk. אני רוצה לנצל את הבמה כדי לקרוא לכולם להצטרף לקריאת הגרילה הזו, אולי זה יתפוס!

מגדלי לנדמרק (צילום: יחסי ציבור/אלקטרה)
מגדלי לנדמרק (צילום: יחסי ציבור/אלקטרה)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
השוטרת אז-אולי מובילה מספר רב של פעילויות, משמרות וצעדות לבביות כדי להקשיב, לחמול, להפיץ ולהציל את כל הלבבות הפועמים משני צידי הגבול.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאז המלחמה אני לוקחת את עצמי להצגות כל שבוע. לפעמים אפילו פעמיים או שלוש. אני גם צופה באותן הצגות מספר פעמים. בעיקר בהצגות פרינג', והצגות עצמאיות כמו אילו המתארחות בתיאטרון הבית, תיאטרון החנות, תיאטרון דוואי, תיאטרון תמונע, במוזיאונים, ברחוב… לפעמים גם בתיאטראות הגדולים. אני מחליפה את המציאות הקשה בעולמות הדמיוניים כי הם נבנים לנגד עיניי, נדבך אחר נדבך, כי אני חולקת את נקודת הכניסה והיציאה מהם עם עוד אנשים, כי הם עולמות שאפשר לחזור אליהם שוב ושוב דרך נתיבי הדימיון ולא רק דרך הזיכרון. התקלפתי רגשית מהמציאות האחרת כדי להגן על עצמי וכדי להמשיך לתפקד והתמסרתי כמעט לחלוטין לתחושת הזמן האחרת התיאטרלית.

יש כמה יצירות שריגשו אותי במיוחד וצפיתי בהן מספר פעמים: "נגיד שהעולם היה ילד" של מורן דובשני, "מוות קטן" של מיטל רז, "מקום טוב הכל רע" של האחיות דרימר, "שכה היה לי טוב" של דניאל שפירא, "אור" של לושה גבריאלוב, "קרקס הלא כלום" של שחר מרום ושרון גבאי, וההצגות "מקשיב לכוכבי הלכת", ו"מסמך ללא שם" של ארי טפרברג.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
https://www.cultureofsolidarity.com/

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לכולם, הלוואי שיכולתי. אני אדם שממש זקוק להרמה בעצמי ואני לפעמים שוכחת שאפילו משהו קטן כמו חיוך יכול להרים. אני משתדלת להסתובב עם מתנות בתיק לצרכי הרמה בשליפה לכל מי שצריך. אם תבקרו אותי בתיאטרון או בחנות הספרים ותבקשו "הרמה" אני אשמח לתת לכם שקיק הפתעה – לפעמים יש בו מחקים שווים, מדליות, סיכות, כלי נגינה, ספרונים, ציוד משרדי, גלויות. אני רוצה גם להרים ל"כרכרה" של אורית ממרוד שנוסעת ברחבי העיר ומרפאת ספרים, ואני רוצה להרים למכשפה "אזדרכת" שרוקחת לילדים שיקויים נגד פחדים.

מה יהיה?
אם לצטט את השוטרת אז-אולי, "יהיה יותר טוב". ואני מוסיפה "חייב להיות חייב להיות חייב להיות חייב להיות חייב להיות".