להוציא את הכלב: ברבאבא עם תובנות הרות גורל

ברבאבא מטבעו משכים קום, אפילו בשבת. הוא נהג לעשות כך גם בזמנים שבהם היו חבריו מתעוררים (במיוחד אחרי בילוי כהלכתו) רק בשעות הצהריים. הבוקר הוא הזמן שלו, ומאחר שבטור הזה יהיה הפעם מינון מופחת של שתייה, נאמר רק שהיקיצה הטבעית שהופכת אותו לחקלאי מבוזבז, מאפשרת לו להתחיל לשתות בשעות שבהן מרבית האנשים לוגמים בקושי את הקפה השני שלהם. זה לא שהוא מספר לכם את כל זה כדי שקוראים נאמנים יתחילו לשלוח לו ארוחת בוקר מוקדמת למיטה (לרוב הוא זה שמכין אותן), אבל בכל זאת, הבה נישאר בתחום הרומנטי ואפילו באותו "בוקר שאחרי".

היקיצה הטבעית המוקדמת של ברבאבא מאפשרת לו ליהנות ממחזות שמי שמתעורר בשבת לקראת הצהריים לא יראה לעולם. בעיקר כי זוג שמתעורר בשבת בצהריים אחרי שבילה יחד את הלילה וקופץ, מאוהב, לבראנץ', או לפחות לג'חנון, הוא מראה קצת משעמם בעיני ברבאבא.

 

אף שלבו לא גס באהבה, חלילה, הוא מעדיף את "הצועדים בבושה": לכאורה הם נראים כאחד האדם הצועד ברחוב, אלא שגברת צעירה, למשל, הפוסעת בשש וחצי־שבע בבוקר כשהיא לבושה בבגדי היציאה שלה, חזקה עליה שבילתה את הלילה שלא במיטתה. ברבאבא, החולף על פניה, בידו רצועה ובקצה הרצועה כלבה סקרנית כמעט כמוהו, לא מסגיר את דמיונו המשתולל: האם זה עתה פגשה את אהבת חייה? ואם כן, מדוע היא חומקת בחופזה שכזאת? האם זה מפני שרמז לה שתלך? או שמא מדובר בפרידה טקטית מצדה לבל יחוש עד כמה היא בעניין שלו? רגע, אולי בכלל יש לה בן זוג, והיא ממהרת הביתה כמי ששבה מאפטר פארטי במועדון? ואולי בת זוג? מי יכול לדעת?

וכבר טווה לו ברבאבא סיפורי הרפתקאות ועלילות מרתקות שספק אם כלל התרחשו, ונפשו יוצאת אל אותם בקרים מלאי התרגשות ולמודי אכזבות כאחד. היו זמנים.

"הביתה", הוא לוחש ומושך ברצועה, מתנחם בכך שבעוד זמן קצר כבר ייצא ללגום כוס בירה ראשונה של שבת לפני הצהריים.