"השמיניסטית": הסרט שהחזיר אותנו לתיכון, ובכלל לא רצינו לחזור

בפעם האחרונה שרבל ווילסון קיבלה מכה בראש והתעוררה במציאות מפתיעה בסרט של נטפליקס, קיבלנו את פארודיית הרום-קום הצולעת "כמה רומנטי". עכשיו זה קורה שוב, משום מה, וגם הפעם התוצאה רק חצי אפויה.
בקומדיה החדשה "השמיניסטית" ווילסון היא סטפני, שנכנסה לתרדמת בעקבות תרגיל עידוד שהשתבש והתעוררה 20 שנה אחר כך. החברים שלה התבגרו, העולם השתנה, ואין לה שמץ של מושג איך להתחיל את חייה בגיל 37. אז היא חוזרת לבית הספר, נחושה להשלים את שנת לימודיה האחרונה (כלומר, את החודש האחרון ללימודים) ולזכות בתואר מלכת הנשף.

מלבד סטפני, כל הדמויות בסרט מבינות שזה רעיון מטורלל לגמרי, אפילו קריפי, אבל לא מצליחות להניע אותה ממנו. חברת הילדות שלה מרתה (מרי הולנד) הפכה בינתיים למנהלת בית הספר, שתחת הנהגתה הפך לפרוגרסיבי ומכיל הרבה יותר. נבחרת המעודדות שייכת עכשיו לחננות ו/או קווירים והנאמברים מבוססים על מסרים חיוביים במקום תנועות סקסיות. מלכת הכיתה המכהנת היא אינפלואנסרית ניאו-היפית שמכתיבה סדר יום מוסרי בלייבים באינסטגרם. היא גם הבת של החבר לשעבר של סטפני מהתיכון והאויבת המושבעת שלה. אם כל זה לא מספיק אז יש גם משולש רומנטי – מצד אחד החבר לשעבר הנ"ל, מצד שני ספרן חמוד (סם ריצ'רדסון) שהיה מאוהב בה בתיכון.

קהל היעד האוטומטי של "השמינסטית" הוא כנראה ילידי אייטיז וניינטיז שרוצים תירוץ לצקצק ולהתנשא על הזומרים. בני הנוער של 2022 נמצאים פה בעיקר כדי להיות קונטרה לנערה שסטפני הייתה, אז הם נשמעים ונראים כמו הקצנה של כל הקלישאות עליהם, בלי המון קשר למציאות. אפילו פרק של "אופוריה" מרגיש אותנטי יותר, וגם היא לא בדיוק יצירה דוקומנטרית. הפספוס הכי גדול הוא שסטפני מגיעה לזמננו מ-2002, אבל הסרט מתעלם לגמרי מטרנד ה-Y2K שהעלה מהאוב את הסטייל והתרבות של אותה תקופה. כבר ראינו סיפורים על דגים מחוץ למים, אבל מה לגבי דג שמוקף בבני האדם שמציירים על עצמם זימים?

פעם בכמה סצנות מתפלקת לסטפני אמירה מצחיקה או רלוונטית על הזמן שחלף (נניח "רגע, למדונה קוראים ליידי גאגא עכשיו?"), אבל רוב הזמן ההומור נע בין בדיחות "הנוער הערכי של היום" לקומדיית הקרינג' הרגילה של ווילסון. כל הפרצופים, התנועות והמלמולים הציניים שלה כאן, ולפעמים זה נחמד, אך כשצריך משהו מעבר לזה מתחילה להיות בעיה. היא לא עוברת לרגע כנערה מקובלת ומגניבה בדימוס, היא מתנהגת כמו בת 12 מפונקת יותר מאשר בת 17, ולא ברור למה מישהו בהווה או בעבר מעוניין בחברתה.

יש עוד בעיה, והיא שהסרט שואף להיות יותר מסתם קומדיה קלילה. סרטים קודמים שאיפשרו לגיבורים מבוגרים לחזור לתיכון, מ"להתחתן שנית" דרך "פתאום 30" ועד "שוב בן 17", עשו את זה בעזרת ניסים וקסמים למיניהם. "השמיניסטית" בחר לו דרך עגומה למדי להגיע לשם והוא מכיר בזה, אבל לא ברהיטות גדולה. הוא מזגזג בין מעשיית מוסר על הרדיפה אחרי פנטזיות ריקות, קומדיה מרירה על התבגרות ואובדן הנעורים וניסיונות עקומים לדבר על נוסטלגיה, פערי דורות ופערי חוויות. ברגעים הכי טובים שלו, הסרט מיישר קו עם הפרמיס המחורפן ומרשה לעצמו להשתגע באמת, נניח כשהוא נקטע לטובת שחזור מדויק להפליא לקליפ של בריטני ספירס, או כשסטפני מפעילה את הטריקים המטופשים ביותר כדי לשגע את האויבת שלה. זה לא קורה הרבה.

לזכותו של "השמיניסטית" נאמר שהוא לא אסון מוחלט ובוודאי שלא סרט הנעורים הכי גרוע מבית נטפליקס, התואר הזה שמור ל"יש לו את זה" או ל"נערה גבוהה". בסופו של דבר, הוא קצת כמו תיכוניסט ממוצע – לא מפוקס, לא בטוח מה הוא רוצה להיות, קרינג'י לעיתים, מתאמץ מדי, אבל יש לו גם חן מסוים וכוונות טובות.

השמיניסטית, לצפייה בנטפליקס