אם הייתי צריך לאפיין את שירותי הסטרימינג על פי התוכן שלהם, הייתי מגדיר את נטפליקס כמפלצת תוכן, את אפל TV בתור זו שמנסה להיות מה ש-HBO היו בעבר, את HBO Max בתור אלו שמנסים להיות מה שאפל TV כיום, את אמזון פריים כרשת מבוססת סדרות דגל ואת דיסני+ כשירות סטרימינג הממוקד בבידור לכל המשפחה. כנראה שזו הסיבה שכשצפיתי ב"זעם", מותחן הנקמה האפל של אליזבת' מריוות'ר בדיסני+, די הופתעתי.
>>אל תעני: "גבעה 338" לא זכירה, לא אחידה ולא ממש עושה כבוד למקור

הסדרה, שנוצרהבהשראת הסרט "אלמנה שחורה" משנת 1987, נפתחת עם רצף אירועים לא ברור: אישה עוטה מסכת ארנב בליל כל הקדושים, בעוד גבר זוחל מולה ומתחמן לרחמים – התחלה מבטיחה, ללא ספק. במהרה אנחנו מגלים שהאישה הזאת היא קתרין, רוצחת סדרתית שמתנהל אחריה מרדף, אותו מובילה אליס – שוטרת לשעבר וסוכנת FBI בהווה עם צרות משל עצמה. היא סובלת מפוסט טראומה, שנובע ממערכת יחסים רעילה שהיתה בה עם שוטר שעבד איתה בתחנה. עכשיו היא נשאבת למרדף אחר הרוצחת, שכדי למצוא אותה היא תצטרך להתמודד עם פצעי העבר.

את אליס משחקת אמי רוסום (פיונה מ-"חסרי בושה"), ומנגד אליה עומדת לולה פטיקרו בתפקיד קתרין, שמהווה קונטרה נפלאה ומזוויעה. שתי שחקניות מצוינות שמשחקות שתי דמויות שנרמסו על ידי גברים אלימים ורעילים, עם הרבה קווי השקה, אך מסלולי חיים שונים לחלוטין. בעוד שאליס מביעה הרבה יותר איפוק, והזעם שלה מופנה בעיקר כלפי עצמה (כי היא פשוט אוגרת אותו בפנים), קתרין הופכת את הזעם שלה למסע נקמה רצחני ומנצלת את כל מה שלמדה כנערת ליווי כדי להשלים את משימתה. במקום מסוים, קשה שלא להיות בעד שתיהן בו זמנית. צוות התסריטאים המוכשר נתן לקתרין את כל ההצדקות הנחוצות כדי שלא נראה בה עוד רוצחת סדרתית פסיכופתית, והסדרה מייצרת מין מעגל מדמם של זעם ואלימות.

כן, המילה "זעם" חוזרת בביקורת הזאת הרבה, ולא רק כי זה שם הסדרה. זוהי סדרה שמדברת על זעם, מדברת זעם ומצליחה להציג את הוויית הזעם, כשבלב הסדרה עומד הטשטוש המוסרי שהזעם מביא איתו – וזה לא רחוק מהמציאות. אלימות נגד נשים היא אולי אחד הנושאים הכי כואבים והכי חשובים בעולם כרגע, ובמיוחד בישראל. באפריל הרשות לקידום מעמד האישה פרסמה שבשנת 2025 נרצחו 46 נשים. בשנת 2023, למעלה מחצי מיליון נשים נפגעו מאלימות. נכון לעכשיו, 12 נשים נרצחו בשנת 2026. המספרים האלה מוכיחים שהסדרה הזאת, והשאלות שהיא מעלה, רלוונטיות מאי פעם – במיוחד כשגם בסדרה וגם במציאות במשטרה, אותו גוף שאמור לטפל בפשיעה, לא מתנהלים כשורה.

במקרה של ישראל מדובר במשטרה שעברה השתלטות עוינת והושחתה מהיסוד, אך סדרה מדובר בסך הכל בשוטרים מושחתים ובעלי אינטרסים, שמצליחים לזהם גם את הטובים שבשוטרים. האם, במצב כזה, מצופה מהאזרח לקחת את החוק לידיים? או שאולי מצופה ממנו לשבת בחיבוק ידיים עד שמישהו בצמרת יחליט להוריד את הכפפות? הסדרה מסבירה עונה על השאלה בפשטות, באמצעות תזה ברורה – אם הרשויות לא יעשו את העבודה שלהן, מעגל הזעם ימשיך להתרחב ולייצר קורבנות נוספים.

כן, זאת סדרה כבדה, עם תמות כבדות, שאי אפשר להקל בהן ראש. וזה לא שאין הומור בסדרה, הוא קיים, אבל כשהוא מופיע זה אף פעם לא ביחס לנושא של הסדרה. ההומור נובע מהדברים מסביב – רגע מצחיק-עצוב שבו אחת הדמויות מנסה להדליק סיגריה בגשם, או כשסוכנת חמורת סבר במחלקת הנוער של ה-FBI (קווינסי טיילר ברנסטין, שמתגלה כאחד הליהוקים המשובחים יותר של הסדרה), המשמשת כמנטורית לאליס, מתחילה לשיר ברכב פתאום. כשזה קורה, זה תמיד בטוב טעם, אף פעם זה לא מרגיש תלוש או חסר חיבור, וזה רק מוסיף ממד של אנושיות לדמויות.

אצל קתרין, לעומת זאת, המצב מרגיש קצת אחר – אין לה כמעט מצבים יומיומיים כי מעולם לא היו לה חיים שגרתיים. למעשה, עד שלב מסוים, היה קשה לעקוב ולהבין כיצד היא נראית באמת. אם בנעוריה היא השתמשה בגוף שלה כמוצר, כעת היא משתמשת בו כנשק. אני לא ראיתי את לולה פטיקרו בתפקיד כזה, אבל אחרי ההופעה שלה בסדרה "אל תגיד כלום" וההופעה הזאת, היא הופכת להיות בקלות אחת השחקניות האהובות עליּי כיום.

עם כל העומס שיש בסטרימינג, אפשר להבין למה לא מספיק אנשים מדברים עליה. מעבר לעובדה שמדובר בקאסט מוכשר, מדובר בצוות כותבים שמבינים את הנושא שעליו הם כותבים. יש אנשים שקובעים את שם היצירה שלהם עוד לפני שיש להם סצנה, אבל כאן זה מרגיש כאילו הסיפור נכתב, והבחירה בשם הסדרה קרתה רק לאחר מכן. כאילו רק אחרי שכתבו הם הבינו שמה שמניע את הסיפור הוא הזעם של הדמויות. כשאתם ניגשים לצפות, מומלץ לקחת איזה רגע של הכנה עצמית, כי זאת לא סדרה קלה לצפייה – אבל כדאי להסתכל לה בעיניים, כי היא ללא כל צל של ספק הסדרה הכי חשובה של השנה.
"זעם", עכשיו בדיסני+, פרק חדש מדי יום רביעי

• המסך
• דיסני+
• נשים
• אלימות