אמה החורגת של שלגיה (בקולנוע זו הייתה גל גדות) הייתה שואלת בכל בוקר את המראה מי הכי יפה בכל העיר, עד שבוקר אחד נודע לה שחבל על השאלות – כי יש לה יורשת ואין לה למה לטרוח, הרי יש יפה ממנה בהרבה. כך מרגיש פעמים רבות הניסיון שלנו לכתוב סאטירה כשהמציאות משאירה לנו אבק.
>> "מה שמחבר בינינו" ממלא את הלב מבלי ליפול למניפולציות רגשיות | ביקורת

אנחנו, כיוצרים, יכולים לשבת שעה על מערכון, כשפנינה של אחד מנבחרי הציבור שלנו – אנשים שמרגישים לעתים כמו אסופת תיכוניסטים שהשתלטו על המושב האחורי ומשליטים אימה על האוטובוס – פשוט תהיה מגוחכת יותר. אנחנו יכולים לכתוב שיר מצחיק בשלושה קולות, וטלי גוטליב פשוט תשיר: "שקט שקט שקט, החנוכייה דולקת", או תיתן נאמבר שלא מבייש את אורסולה. וכמובן, איך אפשר בלי אדון הפאנצ'ים הכתום, הלא הוא דונלד טראמפ, שמופע הסטנדאפ ההזוי שלו (בו ביקש מבוז'י שימזוג לביבי צ'ייסר של חנינה) גר לי בראש בלי לשלם שכירות (ולמה פנינה רוזנבלום ישבה שם?).

בשבת הקרובה החלטנו לחגוג את יום העצמאות שלנו, כלומר, של ארצות הברית – בתור הכוכב ה-51 שלה. מאז הסבבים עם איראן, זה מרגיש כאילו ישראל היא גבר צעיר ומובטל שחזר להורים (ארה"ב) והוא צריך שוב לבקש להביא חברים הביתה ומתבקש להפסיק להרעיש בלילות. אנחנו, כמובן, מספרים שזה זמני, אבל אין יותר זמני מקבוע. בזמן שאנחנו עושים שרירים על אויבינו, אבא ארה"ב מעביר לנו בביט.

לכבוד המאורע החלטתי לצלם מערכון שבו אני מחפשת לעצמי חתן מהמארינס. יש כל מיני כאלה בשטחנו, וכפי ששרו ליאור נרקיס ועומר אדם "שמעתי שעושים פה מסיבה בלעדיי" – החלטתי שזה בזבוז זמן לא לחפש חתן מהמארינס וכמובן גרין קארד. הלכתי לשוטט במלונות שבהם שמעתי ששוכנו גברים מנופחים עם שפם שמדברים אנגלית צחה שעושה תחושה של דיוטי פרי ומחייכים חיוך קולגייט צחור. לא קשה לאתר אותם. הם די בולטים כיוון שהם הולכים עם שפם עבה, כמו שחלקנו עשינו כשפרצה המלחמה באוקטובר 2023 – רק שבארה"ב הטרנד לא חלף.

המטרה שלי הייתה לשוטט ברחבי המלון וכשאראה חייל אמריקאי להחליק על הרצפה כמו בסרטי קומדיה רומנטית (שהם הסרטים של העדה שלהם), ולגרום לאחד מהם להתאהב בי לכדי גרין קארד. חברי הטוב תיעד אותי מפלרטטת איתם בחוסר מוחלט של חן. יצאנו מאושרים עם עשרים דקות של תוכן. אתמול בלילה, מישהו פרץ לי הביתה וגנב רק את האייפון. נכנס, לקח, הלך. פעולה כירורגית ונקייה.
התעוררתי כשהטלפון לא לצידי, וכשהפעלתי איתור ראיתי שהוא הרחק מעבר לערי החושך, בלב שדרות הר ציון – בית הקברות לאייפונים וקורקינטים. מאה אחוז מהבכי שלי היה על כך שאבדו החומרים היקרים האלה וגם מספר הטלפון של אחד מהם, אבל לאחר מכן הבכי התחלף באמונה שלמה שמדובר במבצע סודי של ארצות הברית כדי להשתיק אותי. מבחינתי זה הסיפור ולא אקבל גרסה אחרת.

אם נקרב את האוזן לטלפון נוכל ממש לשמוע את הפוסטים הזועמים בפיד לקראת הבחירות. אפשר יהיה לשמוע ריבים של הורינו עם בוטים, כשהם לא מבינים שאינם אמיתיים, ולצפות בעוד כמה סרטונים שינסו לאלחש את התחושה המייגעת שנותרה כאן מאז פרוץ המלחמה שמסרבת להיגמר, והשגרה שהפכה ללופ.
כשנסיים להתכסח בשולחנות החג בחגי תשרי, יגיעו הבחירות. עד אז, ממש כמו חיובי אשראי או מחזור, אנחנו מתכנסים כל חודש ומעלים על הבמה את מיטב הרגעים שהיו לנו. המופע הזה דינמי – שזו הדרך היפה לומר "נכתב באותו רגע, לפעמים שעתיים לפני". בואו לחוות נוסטלגיה על רגעים שקרו ממש הרגע, בטקס הזיכרון לטווח קצר שלנו, ולגלות איך שירי דיסני נשמעים היום אם הם היו נכתבים על חברי הכנסת שלנו.

מיכל לוסי גורפיין, היא שחקנית ויוצרת בתיאטרון האינקובטור.
המופע "זאב זאב" – קברט סאטירי אקטואלי, יעלה בשבת הקרובה (4.7) במרכז תאו בהרצליה