מבט שני: האלבום השני של ועדת חריגים חסר משהו שייחד אותו מאחיו הגדול
"השעמום שוקע" אמנם מוצלח, אבל לא באמת נושא בשורה חדשה
בהיותו ז'אנר מכונס ואמורפי, לשוגייז לוקח זמן לחלחל מבעד לחומות הסאונד. גם האלבום הראשון של ועדת חריגים, "העולם אבד מזמן", חלחל לאט. הוא אמנם יצא כבר לפני שנתיים, אבל הוא התעצם וקיבל משמעות מחודשת בקיץ שעבר, גם אם אבסורדית. ככה זה כשהאלבום נפתח במילים "כשהטילים ייפלו ברחובות תל אביב, איך נתלבש ולמה אז נקשיב?", ואתה תוהה, בעודך הולך בקינג ג'ורג', אם זה ריף גיטרות שמהדהד מהאוזניות או שמא אזעקה נוספת שנשמעת בעקבות רקטה שנורתה לעבר גוש דן. חזון אחרית הימים עם ריוורב ונעלי אולסטאר.
"השעמום שוקע" – האלבום השני מבית היוצר של הטריו שבו חברים יובל הרינג (גיטרה ושירה), דן בלוך (בס) ויובל גוטמן (תופים) – נשמע כמו המשך ישיר וכרונולוגי לאלבום הבכורה, לטוב וגם לרע. ה־DNA שלו מיישר קו עם הרנסנס שחווה הנויז־פופ בעולם. הוא מציג מלודיות קלילות שנחשפות מעבר לסאונד המעושן, השפעות בולטות – ממיי בלאדי ולנטיין וסלואודייב עד פלסטיק ונוס פינת יוסי אלפנט – וטקסטים אירוניים ורזים שנעטפים בקולו האפלולי של הרינג. הסולן וכותב השירים הוא לא בדיוק משורר רוק עברי, אבל הוא מצליח להטמיע את העברית בז'אנר שסבל תמיד מקשיי קליטה. למעשה השפה עוזרת לנווט באלבום: אם "העולם אבד מזמן" היה פסקול נוסטלגי וחרדתי מעט ברוח הנעורים והזיכרונות של הניינטיז, "השעמום שוקע" הוא התפכחות מבגרת וכואבת. אתה כבר לא בקנזס אלא אבוד בשדרות ירושלים, והייאוש רחוק מלהיות נוח.
"השעמום שוקע" הוא בשום אופן לא אלבום רע. ההפקה מלוטשת ומקבלת יותר נפח מאשר באלבום הקודם, והאלבום הדוק היטב על שבעת השירים שבו, ללא פילרים שהיו עלולים לפגום בקצב.
"נשל", שפותח את האלבום, נמתח ל־11 דקות (כמעט רבע מאורך האלבום כולו), אך מצליח לרתק בזכות הגיטרות המהדהדות של הרינג. "אין לי מקום" הוא פורקן כועס של החמצה ותחושת חוסר שייכות שבועטת בבטן הרכה. "את חברה שלי" הוא שיר אהבה חמוץ־מתוק, נאיבי ומקסים.
אך ההאזנה לאלבום מלווה בתחושה מסוימת של דה ז'ה וו, וזה אולי הפגם הגדול ביותר שלו: "השעמום שוקע" חסר דבר מה שייחד אותו מאחיו הגדול. במקום לקבל יצירה שמותחת את הגבולות ואת האסתטיקה המוזיקלית של ההרכב, קיבלנו אלבום שכנראה יזכה לסופרלטיבים רבים מבלוגרים ומאתרי מוזיקה בחו"ל, אבל לא באמת נושא עמו בשורה חדשה, וזה מאכזב מעט.
השורה התחתונהאותו הריוורב בשינוי אדרת