מדוע סירבתי: כלא צבאי במקום צוק איתן
"הרגשתי שאני חייב לעשות מעשה. משהו עם קצת יותר משקל מאשר לצעוק 'די כבר' במקלחת". סרבן המצפון גלעד הלפרן מספר מדוע בחר ללכת לכלא צבאי במקום לעזה
מעולם לא צמתי ביום כיפור. איני אדם דתי, ואוכל מסב לי יותר מדי עונג מכדי שאצליח לוותר עליו, ולו ליום אחד. אבל הסיבה האמיתית היא אחרת: מעולם לא הבנתי את הקונספט של "ועיניתם נפשותיכם" כדי לבקש סליחה ומחילה מאחרים. אם אחווה אני אי נוחות פיסית, כיצד זה יועיל לתיקון העוול שעשיתי, או שנעשה בשמי, לאחרים? בקיץ 2014 הכל התבהר לי.
ישראל פתחה את שערי הגיהנום על עזה, ולא בפעם הראשונה. כבמעין כרוניקה של הרג והרס ידועה מראש (הרי כבר היינו בסרט הזה לא כל כך מזמן), החליטה ממשלת ישראל להגיב על פרובוקציה מיותרת של חמאס בברוטליות מחרידה, אשר זרעה סבל, יגון וייאוש בהיקף בלתי-נתפס. והקורבנות אינם רק למעלה מאלפיים הרוגים פלסטיניים, אלא גם למעלה מ-70 חיילים ישראלים שנשלחו אל מותם המיותר וגם, במידה לא פחותה בהרבה – עשרות אלפי מילואימניקים שעזבו הכל באמצע ונענו לקריאה לדגל. איתם הרגשתי שאני חייב להזדהות. מהם הרגשתי שאני צריך לבקש סליחה, שהרי הם שילמו מחיר יקר בשבילי ובשמי, כביכול.
אל מול תמונות זוועה מעזה ששטפו את פיד הפייסבוק שלי, אל מול תמונות של אבל קורע-לב על חיילים שנפלו לשווא, ואל מול אינסוף מלל מתלהם בערוצי הטלוויזיה, הרגשתי שאני חייב לעשות מעשה. משהו עם קצת יותר משקל מאשר לצעוק "די כבר" במקלחת – או במרחב המוגן. רצה הגורל וצה"ל סיפק לי את ההזדמנות בדמות צו 8. הוא לא בא לי בהפתעה. זו אינה הפעם הראשונה שאני נקרא, כחייל קרבי במיל' המשובץ בפיקוד דרום, להשתתף בהתנפלות על עזה.
במוצאי שבת בינואר 2009, קיבלתי טלפון מהיחידה שקרא לי להתייצב. היה זה שבוע לאחר תחילתו של מבצע "עופרת יצוקה", והקריאה תפסה אותי בדרכי חזרה הביתה מהפגנה ברחבת הסינמטק שבה קראנו להפסקת המבצע – וצעירי הליכוד, בהפגנת-נגד מעבר לכביש, צעקו לעברנו: "שמאלנים לכו לעזה". כנראה שמישהו הקשיב להם. לאחר לילה ללא שינה, החלטתי – בתמימותי – לתת לצה"ל להינות מהספק, והתייצבתי. הצבא הרי לא בוחר את משימותיו, וזה היה בתקופה שבה ממשלת אולמרט עשתה לראשונה צעדים משמעותיים לקראת הפלסטינים, ימים ספורים לפני שנפחה את נשמתה. קיוויתי שמדובר בליקוי מאורות זמני, אך מהר מאוד התברר לי גודל הטעות: למעלה מאלף הרוגים, ביניהם למעלה מ-300 ילדים, וחורבן בקנה מידה אדיר.
החלטתי שלא עוד. השנים שעברו רק חיזקו בי את ההחלטה. נהוג להבדיל בין שני סוגי סרבנות: מחד סרבנות מצפון, שהיא אקט אישי בין אדם למצפונו, ומאידך אי-ציות אזרחי, שהיא אקט בעל הד והשלכות פוליטיים. לטעמי, במציאות קשה עד בלתי אפשרי להפריד בין שתי הקטגוריות הללו. חוסר נכונותי לתת יד להרג סיטוני של בני אדם הוא מן הסתם עניין מצפוני, אבל בלתי אפשרי לנתק אותו מהקשרו הפוליטי. אינני פציפיסט – אני חושב שלפעמים מלחמה היא הפתרון (אם כי במינון נמוך בהרבה ממה שחושבים שאר אזרחי ישראל). ההקשר הפוליטי הוא שמקומם במיוחד: היה ניתן בקלות להימנע מהמבצע הזה.
לו ישראל היתה עושה מאמץ כן להפיח בפלסטינים תקווה שיש טעם בתהליך דיפלומטי, ולא בהתנגדות אלימה. לו ישראל היתה נותנת צ'אנס קטן שבקטנים להסכם הפיוס הפלסטיני, שבמסגרתו חמאס ירד על ברכיו והסכים לוויתורים חסרי-תקדים כלפי אבו מאזן. ובכלל, המצב הנוכחי, שבו הבחירה היחידה שישראל מעמידה בפני העזתים היא בין חיי עוני ומחסור לבין מוות אכזרי, לא יעלה על הדעת. לא רק שזו מדיניות לא-אנושית, היא גם בהכרח קצרת-מועד.
כשהופעל גיוס החירום, בפעם השלישית בפחות משש שנים, היו שיעצו לי לבחור בסרבנות "אפורה" – למצוא תירוץ כלשהו, פטור מרופא, או כל דבר אחר. לא רציתי: הודעתי קוממיות שאין בכוונתי להגיע, והסברתי גם למה. זה לא עשה על צה"ל הרבה רושם: מן הסתם אין פה מקום לבחירה אישית. בהחלטה של הרגע, הקדמתי נסיעה לחו"ל שהיתה מתוכננת לשבוע שלאחר מכן ונמלטתי לאירופה – שם הייאוש אמור להיעשות יותר נוח – מתוך תקווה שעם שובי שבועיים לאחר מכן המבצע יהיה זיכרון רחוק. הצבא, כך קיוויתי, יהיה עסוק בחזרה לשגרה ויעזוב אותי בשקט. ואם לא – אשלם את המחיר. וכך היה.
בעוד אחרים בילו את חודש אוגוסט בדילוגים בין הבריכה למרחב המוגן, אני ביליתי אותו באוהל לוהט בכלא 4, מילואימניק כמעט-יחיד בפלוגה של עשרות חיילים בסדיר, זבי חוטם וקלי דעת. איני יודע אם שיבוצי נעשה בכוונת מכוון, אולם היה זה אמצעי ענישה אפקטיבי מאין כמוהו. לא היה כמו העיסוק הבלתי נגמר במשמעת כדי ללמדני לקח, כהוגן. אלפי ישראלים יצאו לשירות מילואים הקיץ הזה, וכך גם אני – רק עבור מטרה שאני מאמין בה. בתוך עמי אני חי, ואיני מחפש לנצל את טוב ליבם ומחויבותם של אחרים כדי להשיג לי עצמי טובות הנאה – גם אם, לצערנו, חיים שלווים בחיק משפחתי נחשבים פריווילגיה בימינו.
חוויית הכמו-טירונות שעברתי, מנותק מהעולם החיצון ובעיקר מהפייסבוק, נתנה לי הזדמנות נדירה להתבוננות עצמית. עם הגיעי לכלא, דילגתי בין בעל תפקיד אחד למשנהו בפלוגה, מין מהדורה מקוצרת של "טופס טיולים" צה"לי. בעודי עושה את דרכי לתוך חדרו של הרס"פ לשיחה קצרצרה (שכללה שתי שאלות: מה שמך ומתי אתה אמור להשתחרר), עצר בעדי אחד מאנשי הסגל וביקש ממני להמתין עוד רגע במסדרון. בעודי מיישר את מבטי, נחו עיני על מראת פלסטיק פשוטה שהיתה תלויה על הקיר מולי. נשקף ממנה מראה שלא נראה זה 15 שנה: אני לבוש מדי טירונים, עם כובע ב' ששוליו מסוככים על עיני עד שהן בקושי נראות. אולם הפנים שמתחתיו הזקינו – מזקן ומזקנה. והעיניים, אלה שבקושי נראות, ראו עולם, והחכימו, ונפתחו אל האמת – זו שגיבשתי לעצמי, ולא זו שהכתיבו לי מבחוץ. וכך, באופן אירוני, תהליך ההתפכחות שעברתי החזיר אותי לנקודת ההתחלה.