פעם היה פעם, והיום היום, אבל משום מה רוב האנושות מעדיפה לחיות בעבר. בין אם זה נוסטלגיה, אובססיה או סתם ערגה לימים פשוטים יותר (שאיכשהו, אף פעם לא באמת היו פשוטים יותר) – לאנושות יש נטייה לברוח ברוורס ולהתנחם בקרב מה שהיה, היה. ואין דוגמה טובה לכך מאשר העובדה שבעתות משבר חברתי-ציבורי, אנשים נוטים לשקוע לנוסטלגיה תרבותית. תרבות הריבוט, עיבודים של קלאסיקות, סדרות עם גוון של פעם – כל אלו מאפיינים של תרבות ממוחזרת שלא מתמודדת עם הכאן והעכשיו. "בית קטן בערבה" שעלתה עכשיו בנטפליקס היא שלושתם. בהצלחה לכולנו.

ילדי שנות ה-80 וה-90 וודאי זוכרים היטב את העיבוד הישן של רשת NBC לקלאסיקה הספרותית של לורה אינגלס וילדר (או לכל הפחות, זוכרים את הפתיח הבלתי נשכח עם הילדה שרצה בשדות). בכל זאת, הסדרה ההיא שרדה 9 עונות (מ-1974 עד 1983) וננעלה בלופ של שידורים חוזרים שנים קדימה, כך שגידלה דורות של ילדים על אתוס המתיישבים האמריקאי. רומן הילדים המקורי של וילדר היה מבוסס על ילדותה במשפחה של חלוצים שבנו לעצמם בית באזורי הספר של מרכז ארה"ב, בימים בהם אינדיאנים עוד הסתובבו על סוסים וכורי פחם עוד נדדו לקליפורניה כדי להפוך למחפשי זהב. העיבוד החדש לסדרה, שעלה היום בנטפליקס, דובק יותר בחומרי המקור.

הסדרה המקורית משנות השבעים היללה את התום והקסם של המערב הבתולי, ועיגלה קצת את הפינות החדות שעוד הופיעו בספר – הגזענות, דריסת האינדיאנים, מחלות המלריה והקשיים האחים – בעוד שהעיבוד החדש של נטפליקס מנסה להרגיש ריאליסטי יותר, ולספר באופן נאמן יותר את סיפורה של משפחת אינגלס. נכון, אז אין פה אח שמת בגיל 10 חודשים וכנראה שגם המלריה תוחלף באיזה קדחת כללית, אבל הפעם היצירה אמורה להרגיש פחות כמו גרסת המחזה ויותר כמו "ילוסטון" בימים שהמערב באמת היה מקום חדש וחלוצי. כך או כך, זה ירגיש נוסטלגי.
"בית קטן בערבה", 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• אמריקה
• נטפליקס
• מערבון