מה רואים הלילה: למה דיוויד פינצ'ר הופך את הצ'ילי פפרז למריונטות?

אנתולוגיות הן דבר מוזר, ולא תמיד מוצדק. רק שאלו את ריאן מרפי, שניצל את פורמט האנתולוגיה העונתית כדי לייצר רצף של אינספור מיני-סדרות בדרגת איכות משתנה. אבל בקונסטלציה הנכונה, אנתולוגיה טובה יכולה לספק כר טלוויזיוני יצירתי ופורה עבור משהו באמת חדש במקום לשחזר שוב ושוב את אותה עונה רק במקום אחר (אנחנו מדברים עליך, הלוטוס הלבן). ובמקרה של אנתולוגיית האנימציה של נטפליקס, "אהבה, מוות ורובוטים", מדובר בעולם יצירתי בלתי נגמר.

>> אנחנו הרובוטים: הלהיט החדש של אפל TV הוא יותר מקומדיית מד"ב

אז נכון, הסכנה בסדרת אנתולוגיה שבה בכל פרק יש יוצרים, אמנים וסגנונות שונים היא חוסר היציבות, ואכן ראינו במהלך שלושת העונות האחרונות שלא כל הפרקים עומדים ברף שקבעו היוצרים טים מילר ("דדפול") ודיוויד פינצ'ר (מאיפה להתחיל?), אבל גם למדנו שתמיד משתלם לצפות בה עבור הפרקים המצוינים שמסתתרים בחבורה. ואולי הפרק שבו דיוויד פינצ'ר הופך את חברי הרד הוט צ'ילי פפרז למריונטות בעזרת אנימציית תלת מימד לא יהיה שיא התוכנית, אבל תמיד אפשר להתנחם בכך שיש עוד 9 יוצרים אחרים בעונה. נו, זו הופעה חיה של בובות על חוט – זה נחמד אבל בואו לא נגזים.

העונה הרביעית, שעלתה במהלך הסופש לנטפליקס, מכילה 10 סיפורים חדשים, כל אחד מיוצר אחר וסטודיו אנימציה אחר, כך שהלוק, האופי, העלילה והכל משתנה מדי פרק, כאשר רק הנושא הכה כללי של "אהבה, מוות ורובוטים" נשאר כחוט מקשר. אוקי, אז העונה גם יש איזה מוטיב חייזרים, אבל זהו, אין יותר קשר. זה אומר שתוכלו לראות פרק מתוק על פלישה במיניאטורות, ומיד אחר כך אנימציית מחשב מורכבת עם סיפור מורכב על נודדת חלל אבודה שמוצאת חיית מחמד. זה גם הפרק הכי ארוך, עם 17 דקות, כך שגם אם לא תאהבו פרק, תמיד הבא מגיע לפני שתתבאסו. אנתולוגיות הן דבר מוזר, אבל גם משחק כיף של מצא את הפייבוריט שלך. אנחנו יודעים מה לא שלנו.
"אהבה, מוות ורובוטים", עונה 4 עכשיו בנטפליקס