במקום לנסות לשחזר שוב את מלחמות הירושה של החווה, "מרשלים: סיפור ילוסטון" לוקחת את קייסי דאטון (לוק גריימס) ופשוט שולחת אותו לעבוד. התוצאה היא דרמת אקשן מהודקת שמזכירה יותר את NCIS ופחות עוד עונה של ילוסטון, ומספקת לנו בדיוק את מנת האסקפיזם המושלמת (וזה לפני שדיברנו על הנופים הפוטוגניים. הו הנופים!!!)
יקום "ילוסטון" לא באמת זקוק לתירוץ כדי להתרחב. טיילור שרידן בנה סביב משפחת דאטון משהו שנראה כמו "יורשים", רק עם סוסים. אבל דווקא "מרשלים: סיפור ילוסטון", שמגיעה היום לישראל, עושה צעד די חכם: במקום לנסות לשחזר שוב את מלחמות הירושה, הקרקעות והמשפחה, היא לוקחת דמות מוכרת ושולחת אותה לעבוד. במקרה של קייסי דאטון, העבודה כוללת הרבה נשק, מרדפים ואת הנופים הפוטוגניים של מונטנה. כל כך פוטגוניים רבאק.
"מרשלים" היא המשך ישיר וספין-אוף של "ילוסטון", שנוצר בידי ספנסר הדנאט, מי שהיה השואוראנר של "אריות הים". טיילור שרידן נשאר כאן כמפיק בפועל, אבל זו בפירוש סדרה של הדנאט. לוק גריימס חוזר בתפקיד קייסי דאטון, ולצדו חוזרים גם כמה פרצופים משמעותיים מ"ילוסטון", בהם בנו טייט, מנהיג ברוקן רוק תומאס ריינווטר ומו, איש אמונו.

נקודת המוצא פשוטה בהרבה מזו של סדרת האם: קייסי משאיר את חיי החווה מאחור ומצטרף ליחידת עילית של שירות המרשלים האמריקני במונטנה, שם הרקע שלו כבוקר וכ"נייבי סיל" הופך לכישור מקצועי שימושי להפליא. מכאן הסדרה מאמצת מבנה פרוצדורלי של משימות ומקרים, אבל ממשיכה לסחוב איתה את העיסוק של "ילוסטון" בנאמנות, אדמה, אלימות והקשר המורכב בין קייסי לקהילת ברוקן רוק. התוצאה קרובה יותר ל-"NCIS" או "Tracker" עם מגפי בוקרים מאשר לעוד עונה אבודה של "ילוסטון", וזו דווקא הבחנה שעושה לה טוב.
הביקורות בארה"ב היו מעורבות למדי, וזה הגיוני. כמה מבקרים שיבחו את הנוכחות השקטה של גריימס ואת הניסיון לתת לסיפור מראה רחב וקולנועי יותר. אחרים ראו בסדרה מוצר CBS נוסחתי מדי, שתלוי יותר מדי במיתולוגיה של משפחת דאטון ולא באמת ממציא משהו חדש. אנחנו לא צריכים להכריע בין המחנות כדי להבין למי זה עובד: מי שאהב את קייסי ורוצה עוד מהמערב האמריקאי של שרידן, אבל עם פחות אופרת סבון ויותר משימה לשעה, קיבל בדיוק את הסדרה שלו.
"מרשלים: סיפור ילוסטון", 13 פרקים, זמינה ב-yes, HOT, STING TV, NEXT TV ו-Partner TV. כל פרקי העונה הראשונה זמינים בבת אחת.
