מחוצלעיר: מקומות מחוץ לבועה התל-אביבית
יכול להיות שזה יפתיע אתכם, אבל יש חיים גם מחוץ לתל-אביב. יעל גלוקמן הלכה לבדוק איך הם חיים שם, ובעיקר - מה הם אוכלים שם. היא החליטה לנסוע ל"מחניודה" בירושלים, וחזרה לספר
הלכנו לבלות ערב רומנטי בסמטאות עיר הבירה. בתור חובבי מסעדות שפים, החלטנו להזמין
מקומות 3 חודשים (!) מראש לערב אנין טעם על בר השפים במסעדת מחניודה (כן, זו מילה אחת). לשם הבהרה – בר השפים הוא בר בו יושבים עם הפנים למטבח הפתוח, וצופים בשפים בזמן עבודתם. הם חובשים כובעים מגניבים, מקפיצים, מערבבים, מטגנים, מרימים שוט של לא-יודעת-מה-זה-היה ובעיקר עושים הרבה כיף (ובלאגן).
ההלם הראשוני היה בכניסה. כשאתה בא מאזור תל אביב למקום שקורא לעצמו "מסעדת שפים", אבל ממוקם בסמטה באמצע השוק והמפיות הן מגבות משובצות מבית סבתא… טוב, זה די סותר. אחרי המתנה של כחצי שעה (הקדמנו) בחברת מארח קופצני וחייכן התיישבנו היישר לזרועותיו של השף. מחניודה לא משקרים לך. הם אומרים לך בפירוש שהמסעדה "ליד השוק". אתה מסיק מכך שזהו מיקום גיאוגרפי שיכול לתרום לטריות המוצרים המגיעים כל בוקר הישר מידיהם של הרוכלים הירושלמים. זה נכון. אך מעבר לכך, האווירה שם היא אווירה של שוק; מוזיקה מזרחית בווליום גבוה מאוד (להזכירכם- אנחנו בערב רומנטי), מלצריות עם בגדי יום-יום (ביקשתי מלקוחה חשבון בגלל זה) ובעיקר הרבה כפיים וצעקות. עוד סתירה בראשו של התל אביבי המתנשא, אבל האמת שאנחנו זרמנו עם זה.
ועכשיו- לאוכל!
ה"דיל" על בר השפים כולל מנת "טעימות" ב 260 שקלים לאדם, כולל קינוחים, אך לא כולל שתיה. מספר המלצות: לא לשתות שום דבר מוגז (שתי קולות לא משאירות מקום לאוכל), אם בא לכם קוקטייל (או "זנב תרנגול"), לכו על ה'מחניודה בצנצנת'. נכון, הוא היחיד שטעמתי, אבל הוא עשוי על בסיס ג'ין, הוא לא מתוק, ממש מרענן ו… אכן בא בצנצנת! ולבסוף, העובדה שהמילה טעימות הופיעה במרכאות היא בכדי להדגיש כי אין מדובר כלל ב"טעימות". המנות אכן היו טעימות, אך גודלן היה כמעט כשל מנות רגילות, כלומר- בואו רעבים.
לפני הכל, נתנו לנו כמה פרוסות לחם טרי בשקית נייר עם טחינה טעימה במיוחד ליד. ואז הגיעו המנות האמיתיות. לפתיחה, קרפצ'יו ששוטח על נייר אפיה שהונח לאחר כבוד על הדלפק מולינו. על הקרפצ'יו פוזרו עגבניות ומלפפונים ומעט בצל שנקצצו יותר דק משאי פעם ראיתי. לידו הוגש טרטר סלמון חמצמץ יחד עם בצל משומר וסשימי סלמון. אכלנו, שמחנו, נחנו.
לאחר מכן, קיבלנו מעין קרש חיתוך עליו הונחו קרפצ'יו בקר מגולגל מעל אורוגולה ועוד כל מיני דברים טעימים, כדור פירה קריספי, שהסתיר בתוכו חלמון ("איך הם הכניסו את זה לשם?!"), לחם קלוי ונתחוני בשר, שהייתי כל כך שמחה לאכול אותם ששכחתי לאיזה חלק הם שייכים. אה, וגם היו אטריות זכוכית עדינות וחמצמצות- בדיוק כמו שאני אוהבת.
מנה מספר 3. פולנטה "הפוכה" עם גבינה מלמטה, פטריות, אספרגוס ושמן כמהין. הבטן שלי מתחילה לעשות קולות של 'שבעתי'.
מנה מספר 4. האמת פה קצת התאכזבתי. בשר הטלה הטחון על מצע פירה היה לא רע וכמובן שהייתי חייבת לטעום ממנו, אבל הנפילה הייתה ברוטב חצילים ועגבניות (טעים) המכסה איברים פנימיים. אני אוכלת הכל. בחיי. אבל זה הגבול שלי.
מנה מספר 5. עוד בטרם סיימנו את המנות הקודמות, הניח השף בנונשלאנט שני סירים קטנטנים (או מחבתות?) המכילים ריזוטו פטריות וגבינה. ממממ.. אני מתה על ריזוטו. כואב בבטן- אבל חייבים לטעום. מתחיל הכאב המוכר ברקות שצועק "תפסיקי לאכול או שתתפוצצי!!". התעלמתי ממנו.
כשנשענתי על משענת הכיסא מחזיקה את הבטן כאילו הכילה תינוקי, הסתכל עליי השף בחיוך ושאל אותי כמה מקום יש לי בבטן. כשציירתי '0' עגול באצבעותיי הוא התרעם "אבל יש עוד בשר!". גנים ארגנטינאים בתוספת הנהן עייף של בן זוגי שכבר בעצמו כמעט נחנק, גרמו לי לחייך אליו, להנהן, ולהתיר את החגורה שהידקה את שמלת הטריקו לגופי. שינסנו מותניים לקראת נתח סינטה צרוב, עוד חלק שכבר לא שמעתי, שקדי עגל, גוש פירה ו-עצם
ענקית המכילה מח עצם. אין סוף לשחיתות! אכלתי. אבל היה לי נורא קשה.
כשמגיעים למצב בו יש תחושה של האבסה, כל האוכל הטעים מאבד משמעות. הייתי רוצה לאכול את אותה מנת סטייק על בטן ריקה. שלא לדבר על הקינוחים שהיו. אני בהחלט אחזור למחניודה, אבל הפעם אשב ליד שולחן עם מנה אחת בלבד.