מייסד תיאטרון גשר נכווה מהיהדות ומצא פורקן יצירתי

16 שנים אחרי שביים לראשונה את "העבד" מאת יצחק בשביס זינגר, מעלה יבגני אריה בתיאטרון גשר את ההצגה שנית. אריה (71), מייסד התיאטרון ומנהלו האמנותי זה כשלושה עשורים, ראה את גשר קם, נופל ומיטלטל וביים בו אינספור הצגות, אך "העבד", שמתאר את סיפור אהבתם הכמעט בלתי אפשרי של פולנייה נוצרייה ויהודי דתי, נוגע אצלו במקום עמוק במיוחד. "זוג שבו אדם אחד יהודי והשני לא – עד היום אין לו זכות קיום", הוא אומר. "זוגות כאלה נתקלים בכמות לא מציאותית של בעיות. הגורמים האדמיניסטרטיביים בממשל תפסו גישה קיצונית לחלוטין בעניין. במדינה דמוקרטית זה מאוד לא נעים לראות את זה".

הוא יודע על מה הוא מדבר. שנה לפני שעלה לישראל, ב־1990, הוא התגורר עם אשתו בארצות הברית. כשעלה היא ובנו נשארו שם. הם נשארו נשואים אך רק השנה, 29 שנים אחרי הפיצול, אשתו יצאה לפנסיה ועלתה לארץ, למקום שבו הקים בינתיים אריה מפעל חיים שלם. הוא היה בטוח שלא תהיה שום בעיה, אבל כמו תמיד – הבדיון והמציאות מתערבבים. כדי להוכיח את נישואיהם עליהם לחכות ארבע שנים של מגורים משותפים, וזו רק תחילת מסכת ההנחיות. "אשתי היא אישה גאה, ברגע שהיא קלטה מה קורה היא ישר אמרה לי: 'לא רוצים, שלא ייתנו'. חברים אמרו לי 'למה אתה לא מנסה להפעיל את כל הקשרים שיש לך?'. אמרתי להם שאני לא רוצה, פשוט לא רוצה. בשלב מסוים אשתי אמרה שהיא תסתפק באזרחות האמריקאית אבל אני לא חושב שזה נכון ברמה הכוללת – אנחנו חיים כאן, היא צריכה להיות אזרחית. זאת פשוט תופעה נוראה ופגיעה אמיתית בזכות לחיות את חייך כפי שאתה רואה לנכון".

יבגני אריה (צילום: דין אהרוני רולנד)

עוד כתבות מעניינות:
הסיפור הכי נפוץ ולא מדובר בקרב עולי בריה"מ לשעבר
רייצ'ל בלום ("האקסית המטורפת") על הקשר בין יהדות לחרדה
איך ההומור הרוסי נראה בעברית?

במבט לאחור, הוא אומר שלעבד הצגות עבר זה עסק מסוכן מאוד. "כשצפיתי בקטעים מההצגה הקודמת סמרו לי השערות. לא משחקים כך היום, לא מביימים כך ולא עושים ככה הצגות היום. את ההצגה ההיא ביימתי כאפוס, כאילו ממבט על העבר וניסיון לתאר את חיי היהודים במבט על העבר. כשחשבנו בתיאטרון ליצור שוב את ההצגה, לא חשבתי שזאת תהיה עבודה מורכבת אך היא התגלתה כמורכבת יותר ממה שהעליתי בדעתי. שינינו את כל המבנה, המוזיקה והטקסט. קיצרנו את הסצנות וקיצרנו גם את הדיאלוגים כי היום לא מדברים כל כך הרבה".

דרוש מחליף

אריה כבר לא מביט אל העבר, אבל לגבי הנושא הכי רגיש בתיאטרון, ובמוסדות התרבות הישראלים בכלל, התשובה שלו אינה נוסכת אופטימיות לעתיד. "הייתי רוצה מאוד למצוא מישהו מוכשר שאני יכול לחנוך, להדריך, ללמד – אני כבר בן 70", הוא אומר כשהוא נשאל מתי יפנה את מקומו כמנהל האמנותי של גשר. "הייתי מאושר לו היה מישהו שהיה מגיע והייתי יודע בידיו של מי אני משאיר את התיאטרון הזה. כל מי שהצענו לו לא רצה".

אף אחד לא רצה?
"ההתנהלות בארץ היא כזאת: ביימת הצגה מוצלחת – כל התיאטראות מתחילים לחזר אחריך. אותו במאי מתחיל לייצר הצגות בקצב מסחרר ואחרי שנתיים־שלוש זה יגמור אותו. אי אפשר לייצר את הכמויות המסחריות האלה מבלי שזה יבוא על חשבון האיכות ומבלי שזה ישחק אותך. זה פשוט אסור. דבר שני, מבחינה כלכלית, כבמאי עצמאי אתה מקבל כסף על שש־שבע הצגות בשנה, ואני לא יכול להציע סכומים כאלה. לכן האדם שיגיע צריך שתהיה לו מוטיבציה נוספת מלבד הכסף, ואין לאנשים מוטיבציה כזאת, לכן זהו מצב עצוב מאוד. מה שיקרה זה שאני אלך, התיאטרון יחייה איכשהו ואף אחד לא ממש חושב על זה חוץ ממני. אני יודע שצריך ללכת בזמן, לפני שיתחילו לבעוט אותך. לפני שש שנים היה איזה מפגש ואנשים ישבו וזעקו: 'הנה הזקנים האלה יושבים ולא מפנים מקום לצעירים'. אני לא הייתי שם באותו הרגע, אבל לכל אותם אנשים אני בא ואומר: בואו ותעשו, בואו ותוכיחו שאתם במאים, בבקשה. אף אחד לא מגיע. אני יכול לפרסם מודעה בעיתון 'מחפשים במאי' ויבואו לפה אלף איש אבל אני מחפש מישהו שאיכשהו יש בו זיק של משהו בתוכו לשאת על עצמו תפקיד כזה. תחשבי על נוירוכירורגיה – אנשים לומדים עשרות שנים לפני שהם מנתחים מוח".

"הרצל אמר!" בתיאטרון גשר (צילום: ויקטוריה שוב)

מה עם מישהו מתוך התיאטרון?
"בתוך התיאטרון יש שחקנים ואף אחד לא עט על תפקיד הבמאי, הם מפחדים על אף שהצעתי".

כרגע אין לו מחליף, אך אריה כבר חולם על הדבר הבא – להקים קבוצת עלית של שחקנים ובמאים שינחה לאורך כמה שנים, ליצור את דור ההמשך. "עשיתי זאת בג'וליארד ובצרפת אבל בישראל בכל פעם שניסיתי, משהו עלה על שרטון", הוא אומר. "לימדתי כארבע שנים באוניברסיטת תל אביב אבל הבנתי שהשיטה של המערכת לקויה ביסודה, אי אפשר להגיע להישגים בשיטה הקיימת. הציעו לי אינספור פעמים ללמד בבתי ספר למשחק, אבל כשאמרתי להם מהם התנאים שלי הם אמרו לי שהם פשוט לא יכולים".

מה היו התנאים שלך?
"כשדיברתי עם המנהל של ניסן נתיב הדבר היחיד והעיקרי שרציתי הוא להקים קבוצה קטנה של 20 אנשים – 15 שחקנים וחמישה במאים, ותנאי נוסף היה שאני אהיה אחראי על אותה הקבוצה מאל"ף עד ת"ו בכל שנות לימודיהם: אני מקבל אותם ואני משחרר אותם אחרי כמה שנים, אני בוחר את הפדגוגיה. המנהל לא יכול היה לעמוד בזה כי כל מערכת בית הספר בנויה אחרת. הם לא רגילים למשהו כזה, אבל רק תנאים אלה יבטיחו את עתיד התיאטרון בכך שלא השחקנים, לא הבמאים ולא האמנות תתנהל בצורה כזאת שהיא משרתת אינטרסים מכל סוג שהוא. בית ספר עילית אמיתי".

← "העבד", תיאטרון גשר, שד' ירושלים 9 יפו, חמישי־ראשון (24.1־27.1) 20:00, 200־290 ש"ח