יש משהו כמעט מעליב בכח שיש לשיר ישן עלינו, ברצינות. אתה יכול לבזבז עשרים שנה על להיות אדם מבוגר – לשלם ארנונה, להתווכח על עמלות בבנק, לשכוח כמעט לגמרי מי היית בגיל 17 – ואז שלושה תווים של הקיור או הסמית׳ס נכנסים ברדיו והופ, כל הבלגן חוזר בבת אחת. "מיקסטייפ", שעלתה אתמול ב-yes+, בנויה בדיוק על הטריק המלוכלך הזה. המוזיקה כאן היא לא פסקול לזיכרון. היא הכפתור שמפעיל אותו.

המיני סדרה האוסטרלית-אירית הזאת, ארבעה פרקים בסך הכל, עובדה על ידי ג'ו ספיין מהרומן של ג'יין סנדרסון ובוימה על ידי לוסי גאפי. הסדרה עוקבת אחרי אליסון ודניאל בהווה, וגם בשנת 1989 הפרה-היסטורית: שני בני נוער שמוצאים שפה משותפת דרך קלטות שהם מקליטים זה לזו, כי פעם, ילדים, אי אפשר היה לשלוח לינק לשיר ביוטיוב או ספוטיפיי, היית צריך ממש לעבוד בזה. שנים אחר כך החיים כבר פיזרו אותם לכל עבר, עד ששיר אחד עושה את מה ששירים כאלה יודעים לעשות ומתחיל לחפור במקום שאף אחד מהם לא ממש טרח לסגור.

הסדרה קופצת בין שני צירי הזמן, אבל החלק המעניין הוא לא לגלות מה קרה אז אלא לראות איך העבר ממשיך להתקוטט עם ההווה. זאת אמנם דרמה רומנטית על אהבה ראשונה, אבל במיטבה היא עוסקת במשהו קצת יותר מסוכן: הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על אותה אהבה אחרי עשרים שנה. האם היא באמת היתה חד פעמית, או שפשוט השארנו אותה קפואה בגיל שבו עוד לא היו משכנתאות, ילדים, קריירות וכל שאר הדברים שמצליחים לשחוק גם סיפורי אהבה הרבה פחות מיתולוגיים? הביקורות, בהתאם, די התפצלו. ב"גרדיאן" ו-ScreenHub התלהבו מהכימיה ומהאופן שבו המוזיקה הופכת לחלק אמיתי מהסיפור, ולא סתם לפלייליסט נוסטלגי. אחרים היו פחות מוקסמים: "אייריש טיימס" חשב שכל העסק לא ממש אמין ונגזר מדי מסדרות רומנטיות שכבר ראינו, ו"הטיימס" שיבח את הפסקול אבל קטל את הכתיבה כשחוקה ואת הדמויות כשטוחות מדי.

כי "מיקסטייפ" בהחלט יודעת ללחוץ על הכפתורים שלה, ולפעמים אפילו שומעים את הקליק. יש רגעים שבהם המלודרמה נכנסת לחדר חצי שנייה לפני הדמויות ומחכה להן שם עם ממחטה. אבל ארבעה פרקים זה בדיוק האורך שבו אפשר לסלוח לה על זה. היא לא ממציאה שום דבר חדש על אהבה ראשונה, נוסטלגיה או "מה היה קורה אילו", היא פשוט יודעת שהדרך הקצרה ביותר לכל המקומות האלה עוברת לפעמים דרך שיר ששכחת שאתה עדיין זוכר.
"מיקסטייפ" (Mix Tape), 4 פרקים, זמינה ב-yes+, כל הפרקים זמינים בבינג'.