רוגובה האגדית

במהלך נסיעה לליטא החליט משה גלעד לקפוץ לבקר ברוגובה, כפר הולדתה של אמו. דברים שרואים משם לא רואים מכאן

5 בדצמבר 2013

ולאדי הנהג נעץ בי מבט תוהה. קל היה לראות שהוא מודאג. עלינו על האוטוסטרדה שמובילה מווילנה (Vilnius), בירת ליטא, לפוניבז' (Panevėžys). הוא זגזג בתנועה הסואנת, משתדל לחמוק מן הפקקים ביציאה מן העיר. המבט הספקן הגיע אחרי ששאלתי אותו אם ביקר פעם ברוגובה (Raguva), הכפר שאליו נסענו, 120 קילומטר צפונה מעיר הבירה.

"למה שאסע לרוגובה? עד לפני חצי שעה לא שמעתי בכלל על קיומו. אתה בטוח שיש כפר כזה?".

שבתי והסברתי לו בפעם השלישית שאני בטוח. זה כפר הולדתה של אמי, וממנו עלתה לארץ בשנת 1938. אמי נהגה לספר במשך שנים כמה מאושרת היתה ילדותה ברוגובה. מין כפר חלומות פסטורלי. אין לי נטייה גדולה לטיולי שורשים, אבל ביום האחרון לביקורי בליטא החלטתי ללכת על זה – שכרתי את שירותיו של ולאדי והמסחרית הקטנה שלו והנה אנחנו דוהרים לרוגובה האגדית.

הצטנפתי במושב וחיכיתי. שעה ורבע אחר כך ירדנו מן האוטוסטרדה והתחלנו לנסוע בכבישים כפריים צרים. ולאדי עיין מדי פעם במפה שעל מסך הטלפון הנייד שלו. פעמיים חצינו צומת ואז שבנו אליו ופנינו בכיוון אחר. לבסוף, לשמחת שנינו, ראינו שלט שמורה על הכיוון לרוגובה.

בכניסה לכפר ביקשתי מוולאדי לעצור, וירדתי לצלם את השלט שמורה שהגענו ואת הבתים שעמדו לאורך הרחוב הצר. התימהון של ולאדי גבר.

"למה אתה מצלם את הבתים האלה?", שאל בחשד מסוים.

"כדי להראות לבני המשפחה בישראל איך נראים הבתים ברוגובה".

"אבל הם נראים כמו בתים בכל כפר אחר. צריפים עלובים".

"כן, אבל בכל זאת, כאן זאת רוגובה".

ולאדי משך בכתפיו ואחר כך שאל לאן לנסוע. השאלה הזאת קצת הפתיעה אותי. לא תכננתי הרבה מעבר להגעה לכפר. לא היה לי מידע מעבר לכך. אמי כבר נפטרה; אחותה, הדודה זהבה, שאיתה שוחחתי בטרם הנסיעה, ידעה לספר שהיה להם בית אבן נהדר בן שתי קומות, אבל היא התקשתה להסביר איפה ניצב אותו בית. בכל זאת חלפו מאז 75 שנה. לעומת זאת היא הפצירה בי לחפש את קברו של אביה, סבא משה, שאת שמו אני נושא. הבטחתי כמובן לעשות זאת.

ביקשתי מוולאדי לנסוע קצת בכפר. "נראה מה יש כאן", אמרתי לו.

"מה יש כאן? תרנגולות ותפוחי אדמה. זה מה שיש כאן", ענה. עד לאותו רגע לא ראינו בתי אבן. כל הבתים נראו דומים – בתי עץ עם גג שעשוי מלוחות אסבסט. בכלל, ברוגובה יש התלהבות עצומה מהמצאת האסבסט. כמעט כל בתי הכפר מקורים בטכנולוגיה החדשנית הזאת.

אחרי כמה דקות הגענו לכיכר שסביבה ניצבו בגאון כמה בתי אבן בני שתי קומות. זה כבר נראה לי כהתקדמות אדירה. "הנה, בתי אבן", קראתי בשמחה גלויה וולאדי בלם בפתאומיות.

"לא ראית אף פעם בתי אבן?", שאל בדאגה.

"ראיתי, אבל אנחנו מחפשים בית אבן עם שתי קומות והנה מצאנו". היו בערך עשרה כאלה. צילמתי את כולם בשקדנות, בעוד ולאדי מסביר לשניים מתושבי הכפר כל מיני דברים בליטאית שלא הבנתי. בפינת הרחוב ראיתי שתי שמשיות ירוקות וכך פסענו ביחד אל הבר היחיד ברוגובה. זאת היתה חנות זעירה עם ברז בירה וגזייה של פיקניקים על הדלפק. ביקשתי מוולאדי להזמין לנו קפה ולשאול מה יודעים כאן על העבר היהודי המפואר של הכפר. הוא שוחח עם הצעירה הנאה שעמדה מאחורי הדלפק. לבסוף שב עם תשובה. ברחוב הסמוך יש בית שהיה בית כנסת ובקצה הכפר יש בית עלמין יהודי. שיבחתי אותו על התחקיר המעולה שביצע ושתינו את הקפה בדממה. אחר כך ניסינו למצוא את בית הכנסת. זה היה כישלון חרוץ. ארבע פעמים נסענו לאורכו של הרחוב שעליו הורתה המוזגת בבר ולא ראינו כלום. לבסוף הצביע ולאדי על שלט קטן שעליו כתוב ביידיש: "דאס איז געווען דער בית מדרש". ולאדי נשם לרווחה, והמשכנו לבית העלמין. זה כבר היה הרבה יותר מסובך. וולאדי הצביע על שדה ירוק בקצה הכפר וטען בתוקף שזה כאן.

רק אחרי שחציתי את השדה הבנתי שהוא צודק. מאות אבני מצבות הפוכות, שבורות, מכוסות אזוב, היו מוטלות בכל מקום. אי אפשר היה לקרוא עליהן כמעט מאומה. על כמה מצבות הצלחתי לזהות כיתוב ביידיש, שאיני מבין. ולאדי כעס וטען שלא ייתכן שאני יודע לקרוא את האותיות אבל לא מבין מה כתוב שם.

"זה כתוב בשפה שלך, השפה של היהודים, ואתה לא יודע לקרוא את זה?".

"זה ביידיש. אני לא מבין יידיש, אף שהאותיות עבריות".

אחרי חצי שעה נמאס לי לחפש קבר ששמי מופיע עליו ונסענו בחזרה לווילנה. במהלך הדרך השתפר פלאים מצב רוחו של ולאדי. הוא הראה לי את מספר הטלפון שהמוזגת בבר כתבה לו על כף היד, השמיע מוזיקה של הדייר סטרייטס, ושר בקולי קולות "Money for Nothing and Chicks for free".

משה גלעד – עיתונאי, כותב ב"הארץ". ספרו "מסעות בלי קנה מידה" יצא לאור בהוצאת עם עובד