מעיין הנעורים: האלבום החדש של סוויד מצליח לדייק את העבר

ב"Night Thoughts", האלבום השני של סוויד מאז האיחוד ב־2013, ברט אנדרסון ממקם את רוב האלבום בין שני שירים שנקראים "When You Are Young" ו"When You Were Young", שהם השיר הפותח והשני מהסוף בהתאמה. מכאן אפשר לצפות שתקופת חיים שלמה תעבור ביניהם באלבום, אבל זה בכלל לא מה שקורה. הזמן עובר, אבל אנדרסון והאובססיות שלו נשארים כפי שהיו. אלו עדיין המנונים לאאוטסיידרים חרמנים שנפגשים במחשכים (לשיר הכי סוחף וכיפי כאן קוראים, כמובן,"Like Kids").

מאז ומעולם גילמו סוויד בצורה הטובה ביותר את האובססיה הסודית של בריטפופ לנעורים. בלר היו קולים מדי בשביל להתעניין בזה ואואזיס חצופים מדי בשביל לשים לב לזה (פאלפ דווקא נגעו בזה, וג'רביס קוקר אימץ כמה פעמים פרסונה מבודחת־טרגית של אשמאי זקן, ספק חרמן ספק מאוהב). סוויד חיו את התשוקה שלהם לבשר עד הסוף, גם אם משמעות הדבר הייתה להיתקע לנצח בתפיסת עולם של תיכוניסטים במגמת תיאטרון. אבל הפעם הלחנים חדים מאי פעם, השירה של אנדרסון קיבלה מרכז כובד חדש והפומפוזיות נשמעת מודעת לעצמה.

לפעמים, כמו ב"Pale Snow" או ב"Tightrope", התיאטרליות הזאת מוגזמת. העניין אינו בשירה של אנדרסון שהמנעד שלו טוב ועשיר כתמיד, אלא בכך שב־2016, הן מבחינת רוח הזמן הן מבחינת הגיל של הלהקה, דרמה מחליקה בקלות רבה מדי למלודרמה. אבל אחרי "Pale Snow" הלהקה כמו נאספת, מתאפסת ומשיבה מלחמה עם אפוס גיטרות סוחף ב"I Don’t Know How to Reach You". אנדרסון, שתמיד הרגיש נוח יותר מהקולגות שלו במחוזות הפאתוס העמוק, מגייס בשיר הזה את כל ההשפעות – בעיקר שומעים כאן את ימי ברלין של דיוויד בואי (בפרט "Heroes" ו"Lodger") – ואת כל הידע שהם צברו לאורך השנים. בדומה לכך, אחרי המעידה של "Tightrope", סוויד משיבים אש עם "Learning to Be" המינימליסטי, שיש בו גם פלצטו נהדר של אנדרסון, גם פריטת גיטרה עתידנית־מרושעת וגם שימוש מדויק בסאונד של פיצוץ מרוחק בסוף הקטע.

אי אפשר לומר על סוויד שהיא להקה מקורית במיוחד, אבל היא להקה מלאת חיוניות, אנרגיה וכוונה טהורה. למרות התשוקה והגעגוע שלה לנעורים, שנשפכים פה מכל תו; דווקא בזכות הקמטים של אנדרסון, הסיבוב הזה של הלהקה, שבו הניהיליזם והארוטיקה של סוויד מקבלים משקל רב יותר, מתחיל להרגיש פחות כמו קאמבק ויותר כמו פרק שני.

השורה התחתונה: שיבה טובה