מרד, אינדיאנים ורוקנרול
מהפכנים רדיקליים, היפים ואמני רחוב, קואופרטיבים ותיירות בת-קיימא. 20 שנה אחרי מרד הזפאטיסטים, צ'יאפס היא המקום הכי תוסס במקסיקו
שורות של טנדרים טיפסו במעלה ההר, בשעה שהערב ירד על רכס ההרים של צ'יאפס (Chiapas) וצבע את השמים בסגול-כתום בוער. באור דמדומים אחרון אפשר היה להבחין בעשרות זוגות של עיניים צפופות המביטות מאחורי הטנדרים, ובמקומיים, הנשענים על המעקה בטנדרים הפתוחים הדוהרים במהירות. כולם נסעו להשתתף בפסטיבל "מסורת ושירים חדשים", אירוע שזכה לכינוי "הוודסטוק האינדיאני" ושבמהלכו, כך הבטיח עלון הפרסום, ישירו להקות מקומיות בשפות מקומיות אך בסגנונות שרחוקים מלהיות המיינסטרים בקרב הקהילות האינדיאניות: רוק, בלוז והיפ הופ.
"רוק צוציל!" (Tzotzil, שפה אינדיאנית מקומית), צעקה על הבמה סנדרה, המנחה של הערב. היא ניסתה לשלהב את הנוכחים, וקיפצה בקריאות "א-הוי" אל עבר הקהל שהיה מורכב מערב רב של נשים אינדיאניות מניקות, רוקרים מקומיים לבושים בחולצות איירון מיידן, היפסטרים ממקסיקו סיטי ומגדלי תירס מהסביבה. בין השורות חלפו מוכרים עם דוכנים על גלגלים קטנים שהציעו תירס במיונז ובצ'ילי, צ'יטוס וכוסות ענק של מיצ'לדה (Michelada), משקה מקסיקני בצבע אדום זרחני המשלב בירה עם טבסקו, מיץ עגבניות, צ'ילי ומלח.
כוהני הדת פתחו את הפסטיבל בתפילה, אך זו התחלפה עד מהרה בשירה של מקהלת גברים. הם עמדו בשורה, לראשיהם כובעים צבעוניים, ואחזו בכינורות ובכלי נגינה אחרים. עשר נשים מבוגרות רקדו מולם כשגבן אל הקהל. הן היו בנות שישים, אולי יותר, שיערן קלוע בצמות מאפירות ולרגליהן סנדלים מעור. המנגינה התגברה ולפתע הגיח ילד בן שש אל הבמה. הוא קיפץ ועלץ בין כל ההמולה והתחיל למזוג לו ולנשים פוש (Pox), אלכוהול מקומי חזק במיוחד, שהמקומיים מייחסים לו סגולות דתיות המאפשרות להם לתקשר עם הקדושים. הנשים הצטלבו במהירות והורידו את השוט במכה. אפשר היה להתחיל את המסיבה.
אינדיאנים וגאים בזה
הפסטיבל התקיים בזינקטנן (Zinacantán), כפר אינדיאני מסורתי שתושביו מפורסמים בשל העיסוק שלהם בגידול פרחים, מסורת שאותה הם משמרים באדיקות. למרות הקרבה היחסית בין הכפרים, כל כפר אינדיאני מקפיד על תלבושת משלו, אשר מתכתבת עם האמונה הייחודית של הכפר ועם אורח החיים הייחודי לו. תושבי זינקנטן למשל, לובשים אריג עטור פרחים בגוני ורוד.
הקהילות האינדיאניות חיות ובועטות בצ'יאפס, כיום המדינה המעניינת ביותר ברפובליקה (מקסיקו מחולקת ל-31 מדינות ולמחוז פדרלי אחד). בצ'יאפס, הנמצאת בדרום מקסיקו, מערבת מסורת לצד חדשנות, מהפכנות לצד שמרנות, כפרים אותנטיים לצד ערים תוססות. בינואר 2014 ימלאו 20 שנה לתנועה הזפאטיסטית אשר שינתה את פני המדינה והציתה גפרור מהפכני שמסרב לגווע, אף כי המרד עצמו הסתיים.
דרך הביניים הלא אלימה שנוקטים הזפאטיסטים, מעין "גרילה תרבותית" אם תרצו, מאפשרת לאחד המקומות הייחודיים והמרתקים באמריקה הלטינית לפרוח. הזפאטיסטים נקטו אי אלימות לכל אורך מאבקם בשנים 2001-1994. אלימות התקיימה לאורך 12 יום בלבד ומאז נפסקה כליל והמאבק עבר לפסים סימבוליים.
מעל לכל, פסטיבל המוזיקה בזינקנטן היה מפגן ראווה. בקצב מסחרר התחלפו במהלך הערב 15 להקות אינדיאניות, שהגיעו לכאן מכל רחבי המדינה. הזמרים שרו היפ הופ, רוק, פאנק ובלוז בשפות אינדיאניות כמו הצוציל ואחרות. חלקם התעטרו בפרוות, בנוצות או בסרטים ססגוניים ועטו שכמיות צבעוניות. הבמה התפוצצה מצבע. חלק עלו עם גיטרה חשמלית ועם תופים, חלק הופיעו עם קרן יער או עם כינור והיו מי שניגנו עם שריונות צבים או עם צדפים מרשרשים.
הזמרים לא פחדו לגעת בנושאים חברתיים – אפליה, גזענות וההגירה ההמונית לארצות הברית. לצחוק על חשבון ה"גרינגוס" (Gringos, "זרים" בספרדית) היא כנראה אחת הפעילויות האהובות על תושבי צ'יאפס. סולן להקת "בלוז מאיה (Primitive Mayan & Blues)" שיתף אותנו בשיר החדש שלו, "קאלי נסע לארצות הברית, נשאר עני והפך לכלום ושום דבר".
קיום הפסטיבל הזה אינו מובן מאליו. "המטרה של הקונצרט הזה היא לשלב בין המסורת לזרמים עדכניים במוזיקה, כדי שלא נאבד את הדורות הצעירים", אומר דמיאן מרטינז (36), סולן הסק סבול ((Sak Tzevul, להקת הרוק האינדיאנית המצליחה ביותר שיצאה מצ'יאפס. ההרכב כבר ניגן ברחבי העולם ובדיוק חזר מסיבוב הופעות ביפן. מרטינז לבוש במכנסי ג'ינס עם חורים, עוטה אריג פרחוני מסורתי ויש לו תסרוקת קוצים בצבע כתום. הוא גדל בזינקנטן והיה אחד מחלוצי הרוק האינדיאני. כשהיה בן 16 סירבו בכירי הכפר לתת לו וללהקתו להופיע בפני התושבים, אז הוא הציב רמקולים על גג הבית שלו. הוא ולהקתו ניגנו כל כך חזק שכל הכפר שמע.
"כיום, יותר ויותר אינדיאנים נמנעים מללבוש את הבגדים המסורתיים, ורבים מהצעירים שאני פוגש בכפרים מספרים כי הם מתביישים לדבר בשפה המקומית שלהם מחוץ לכפר", מציין מרטינז. "הקשיים הנוספים הניצבים בפני רוקרים אינדיאנים צעירים הם הורים שאינם מרשים להם להתנסות בסוגי מוזיקה לא מקובלים". קשיים אחרים היו במימון ובארגון של אירועים הנותנים במה לתרבויות אינדיאניות, אך זה השתנה במידה רבה בזכות המרד הזפטיסטי שהחודש ימלאו לו 20 שנה, מרד שהעלה את זכויות האינדיאנים על נס.
בונים עולם חדש
בינואר 1994 פרץ אחד המאבקים המוכרים באמריקה הלטינית, אשר העניק השראה לתנועות חברתיות נוספות ברחבי היבשת. הצבא הזפאטיסטי לשחרור לאומי (Ejército Zapatista de Liberación Nacional, EZLN) קם כתנועת מחאה של אינדיאנים כפריים מהרי צ'יאפס. המחאה התמקדה בכמה שאלות הנוגעות ליחסים עם המשטר המודרני של שלהי המאה העשרים – שאלות של שמורות טבע, חלוקת אדמות, והקמת ישובים חדשים לצעירי הקהילות ההרריות בעמקים המזרחיים. מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת ולאחר כמה סיבובי דיאלוג עם הממשלה, התנועה מתמקדת בעיקר במאבקי התנגדות אזרחיים ומסתמכת על תמיכה מהאזורים הכפריים של מקסיקו ועל שותפויות סולידריות עם ארגונים בינלאומיים.
כיום קיימות למעלה משלושים רשויות אוטונומיות במדינה שהקימה התנועה, והן מנוהלות בידי מרכזי השלטון האוטונומיים הנקראים "קרקולס" (Caracoles). מדי שנה, בעשרת הימים הראשונים של חודש אוגוסט, פותחים הקרקולס את שעריהם לציבור הרחב. באוגוסט האחרון ביקרתי בכפר אובנטיק (Oventic), אחד הקרקולס הגדולים והחשובים בצ'יאפס, בזמן שציינו בו עשור לשלטון האוטונומי. הסיור בכפר חשף טפח מאורח החיים הייחודי של התנועה, שכולל חנויות קואופרטיביות, מרפאות ובתי חולים קטנים. כמו כן הם מפעילים בתי ספר קטנים (Escuelitas), שאליהם מגיעים סטודנטים מכל העולם כדי ללמוד את "תורת המהפכה". הרבה מהפעילויות של הזפאטיסטים נשענות על מתנדבים צעירים אידיאליסטיים מרחבי העולם. הנהירה הזאת לכפרי הזפאטיסטים זכתה לכינוי "זאפטוריזמו" (apaturismoZ) וגררה לא מעט ביקורת פנימית על התיירים מהעולם המפותח, שחלקם אינם מכבדים את ערכי התנועה, ועל הרווחים הקפיטליסטיים שגורפים "אופורטוניסטים" שונים כגון מוכרי חולצות ומארגני סיורים במקום.
"אנחנו לא צריכים להחליף את השפה שלנו ואת צורת הלבוש שלנו. אנחנו לא צריכים להפסיק להיות אינדיאנים בשביל להיות מקסיקנים. אם אנחנו חומים אנחנו לא יכולים להיות לבנים", אמר נציג הזאפטיסטים מעל הבמה המרכזית באובנטיק. אף על פי שרבים נוטים להספיד אותה, התנועה ממשיכה להיות פעילה ומעניקה סיוע לקהילות אינדיאניות במאבקיהן נגד פרויקטים של בניית תשתיות או הקמת מכרות, מתוך חשש שהפרויקטים הללו יהיו כרוכים בהפקעת אדמות.
סן קריסטובל המהפכנית
התנועה הזפאטיסטית הביאה ליצירת דור חדש של צעירים אידיאליסטיים. צ'יאפס היא אחד המקומות בעלי המודעות החברתית הגבוהה ביותר במדינה, ונדמה שכל מפגש שמתקיים בה מסתיים תמיד בוויכוח חברתי סוער. רוב הצעירים האידיאליסטיים האלה מתנקזים לרחובותיה הצרים ולבתיה הצבעוניים של סן קריסטובל (San Cristóbal de las casas), הלב הפועם של צ'יאפס. עיר יפהפייה וקוסמופוליטית זו, שהוקמה על ידי הספרדים הכובשים, מארחת הפגנות אינספור ומהווה בית לאמנים, לפעילים חברתיים וסביבתיים, לסטודנטים, למשוררים, אמני רחוב וגם "לסתם" היפים מאמריקה הלטינית ומרחבי העולם. שם, בבתי קפה קטנים ובמסקלריאס (sMescalaria; מזקל הוא משקה אלכוהולי מקסיקני המיוצר מאגבה. הם יושבים ומתכננים את המהפכה הבאה.
סן קריסטובל היא הבירה התרבותית של צ'יאפס, ומדי שבוע מתקיים בזוקולו (הכיכר המרכזית) שלה פסטיבל אחר – קונצרט, אירוע חגיגות לבתולה הקדושה או יריד תחפושות. העיר פעילה 24 שעות ביממה ובילוי עם המקומיים יסתיים תמיד בזריחה, אחרי דילוג ממסיבה למסיבה או כשהאחרון ייפול מהרגליים. הבוהמה המקומית מתרכזת ב"מהפכה" (Revolución), מועדון ריקודי סלסה פופולרי המארח להקות קובניות.
יש בעיר מרכזי תרבות רבים שמקבצים תומכים של התנועה, כגון בתי קפה שבהם מקרינים סרטים דוקומנטריים על הזפאטיסטים ומוכרים עבודות אומנות כמו אריגים, ציורים ותכשיטים, שיוצרו תחת עקרונות הסחר ההוגן. מלבד זאת, הכוכב הזפאטיסטי – סימן ההיכר של התנועה – הפך ללוגו מבוקש שנמכר בכל פינה. כך יוצא שהזפאטיסטים, אשר מתנגדים לקפיטליזם, עוזרים להניע את גלגלי מכונת התיירות המשומנת.
"מה שהזפאטיסטים עשו זה לפתוח את העיניים. כי בעיני העולם, המקום הזה לא היה קיים קודם לכן. סן קריסטובל היתה מקום מוזנח. האפליה נגד האינדיאנים היתה מעוגנת בכל חלקי החיים", אומר נואה פינדה (43), איש תקשורת ותיק ובמאי סרטים דוקומנטריים. פינדה חבר בארגון תקשורת מעניין במיוחד בשם "פרו מדיוס" (Pro medios), אחד הבודדים שזוכה להיכנס ולתעד את הכפרים הזפאטיסטיים. פינדה הגיע לראשונה לסן קריסטובל ב-1993, וחזה בהתפתחות של התנועה ושל מאבקה. "הגעתי לפה ממקסיקו סיטי ואני זוכר שמה שהרגשתי זה שסוף סוף מישהו מגשים את החלום שלנו, שמישהו הצליח לעשות את הבלתי אפשרי: לחבר בין הכוחות המהפכניים לאינדיאנים. סוף סוף מישהו אמר את האמת וחשף את הפרצוף האמיתי של הממשלה. והיה להם אומץ!".
פרו מדיוס מעניק הכשרות לזאפטיסטים כדי שהם יוכלו לצלם ולתעד את עצמם ולהפיץ את המסר שלהם. הזפאטיסטים משקיעים מאמצים רבים בפיתוח אמצעי תקשורת אלטרנטיביים ("כל התקשורת המסחרית מכורה", הם אומרים) ונשענים הרבה על הרדיו והאינטרנט בהפצת תורתם. "אני מאמין בהם מאוד. מה שבאמת מדהים אותי זה לראות את הדור החדש של הפעילים, אינדיאנים צעירים שבאמת מאמינים בערכים, באידיאלים, בחברה חדשה. מציאות החיים שלהם מאוד קשה. מדהים בעיניי לחשוב שהם עדיין קיימים, שאנשים מאמינים שאפשר ליצור חברה חדשה, שיש אנשים שלא מתייאשים". "מה יהיה לדעתך עתיד התנועה הזפאטיסטית בעוד 20 שנה?", אני שואלת את פינדה. "אני מקווה שהם לא יהיו כאן. אני מקווה שלא נזדקק לזפאטיסטים. אבל אני לא אופטימי", הוא אומר.
שאלות של זהות
השפעות נוספות של התנועה הן התרחבות התנועה האלטרנטיבית למסחר, הגידול בפרויקטים של תיירות בת-קיימא ופריחה של קואופרטיבים, בעיקר של קפה, טקסטיל ואמנות, בכל הקהילות החיות באזור. פרויקטים רבים של תיירות בת-קיימה מציעים המון פעילויות "מיוחדות" כמו סדנאות תפירה עם נשים אינדיאניות, סדנאות צילום ומסעות אתגריים שמקפידים על איכות הסביבה. ארגון כזה הוא "חדר הכושר של האמנויות והתרבות" (Gimnasio de Arte y Cultura Chiapas), בית ספר לצילום, לווידיאו ולאמנות ויזואלית. לואיס אנריקה אגילר, ממקימי הארגון, אומר ש"דרך האמנות התושבים המקומיים נפתחים. הם מדברים על גזענות, על אפליה. אנחנו לא עובדים עם הקהילות הזפאטיסטיות, אלא עם האנשים בכפרים האחרים. הזפאטיסטים מפורסמים, כולם רוצים להצטלם איתם, אבל יש עוד אנשים בצ'יאפס. הבעיה היא שבסן קריסטובל בכל שנה גדל מספר הברים, אבל לא מספר בתי הספר. יש פה תנועה חזקה מאוד של אמנות מחתרתית נגד השלטון, אין ספק. התורה הזפאטיסטית היא שהביאה את השיח המהפכני הזה. היא התחילה את השיח הזה, של זהות אינדיאנית".
פרננדו פרו ואסקז (21) היה בן שנה כשהמרד פרץ, ותושבי הכפר שלו ברחו מבתיהם מחשש להיקלע לקרבות האלימים. היום גם הוא מתמודד עם שאלות של זהות ועצמאות. "אני גדלתי על המיתוס של הזפאטיסטים", הוא אומר. "זה מעניין אותי כי נראה לי שכולנו הרווחנו בסופו של דבר, כי שמעו את הקולות של הכפרים". לפני שלוש שנים עזב ואסקז את הכפר האינדיאני שבו גר לטובת לימודי תיירות. הוא הראשון במשפחה שלו שלמד באוניברסיטה. "לא כולם עושים את זה בכפר. בעצם, אף אחד לא עושה את זה, אבל אבא שלי נתן לי את ההזדמנות ללמוד. הלכתי לאוניברסיטה כי רציתי לצאת ולהכיר אנשים". גם הוא, כמו רבים מהצעירים האינדיאנים, זנח את הלבוש המסורתי. "אני לא הולך עם הבגדים האלה. זה לא כזה חשוב בעיניי. היום, עם הגלובליזציה והטלוויזיה, הצעירים רוצים להיראות כמו כולם. הקהילה שלנו משתנה, אבל זה לא בהכרח משהו רע. הכי חשוב זה לשמר את השפה ואת הצורה שבה אתה רואה את העולם. את הקשר עם העולם, העבודה החקלאית, הכבוד למים".
בניגוד למה שמקובל לחשוב, הזפאטיסטים רחוקים מלהיות קונצנזוס. למעשה, תושבי הערים והכפרים האחרים הם שמתלוננים כעת על קיפוח ועל אפליה נגדית וטוענים כי איש אינו מכיר בהם או מתעניין בהם כי הם אינם זפאטיסטים.
"אני זוכרת שכשפרץ המרד הייתי ילדה קטנה וראיתי בטלוויזיה גופות מוטלות ברחוב. שאלתי את אבא שלי: 'למה הם לא קמים?', והוא אמר לי שהם מתים", אומרת דניאלה גונזלס, מפיקת רדיו (30) המתגוררת בטוקסטלה גוטיירז (Tuxtla Gutiérrez), עיר הבירה של צ'יאפס. "בבית ספר אמרו לנו שהזפאטיסטים רוצים לבוא לכיתות שלנו ושהם יורים ברחובות". בערים הגדולות היה חשש גדול מאוד מגל של אלימות ובזיזות, ואכן אינדיאנים רבים השתלטו בשם הזפאטיסטים על חוות חקלאיות (פינקות) וגזלו באלימות את האדמות. "הם לקחו את האדמה של אנשים שעבדו בשבילן קשה מאוד במשך שנים. הם הפעילו אלימות על אנשים בשם ערכים של חופש ושוויון. נוסף על כך הם לא ידעו לעבד את האדמות וכל העסקים נכשלו. כל הזמן מדברים על הזפאטיסטים אבל המצב של האינדיאנים נשאר בדיוק אותו דבר. הם עדיין עניים, הם עדיין לא הולכים לבית ספר והם עדיין סובלים מאפליה. איזה הישג הביאו להם הזפאטיסטים? אמנם הם קיבלו זכויות מהממשלה, אבל הם התרגלו למציאות של 'תן לי', ואם משהו לא הולך בדיוק כרצונם, הם משבשים את החיים של כל המדינה". הוויכוח בין תומכי התנועה למתנגדיה מסמל היטב את הפילוג העמוק בין תושבי הערים לכפרים בצ'יאפס, החיים במציאויות שונות לגמרי. בין שאתה בעד ובין שנגד, על דבר אחד אין עוררין: הזפאטיסטים גרמו לעולם כולו לשאת עיניים לעבר צ'יאפס.
ליאת שלזינגר – עיתונאית עצמאית. התגוררה בצ'יאפאס בחודשים האחרונים כחלק מפרויקט תקשורת לפיתוח עם קהילות מקומיות
תודה לד"ר איתן גינזברג