השיר החדש של נס וסטילה חוזר עם מוד טרנטינואי ובטן מלאה על כל מי שפתח את הפה על צמד הראפ-פופ המצליח, אבל למה הם בכלל צריכים להתעסק במי שלא אוהב אותם כשיש כל כך הרבה מי שכן? אבישי סלע צולל בעקבות השנאה לשונאים, וחוזר חיובי יותר. רק אל תקראו לו הייטר
אחרי יותר משנה של הפסקה, נס וסטילה שוב פה. צמד הראפרים בעלי המומנטום הנהדר, מ"תיק קטן" ו"חרבו דרבו" ועד "רשימת קניות", חוזר בקרוב עם אלבום חדש שממנו יצאה סנונית ראשונה, הסינגל "מי כמוני" – שיר כועס מאוד, עם קליפ טרנטינואי אופייני (דם נשפך באוויר, אגרופים לפנים) ואווירה של סגירת חשבונות. ובאמת יש תחושה שנס וסטילה הגיעו טעונים לשיר הזה. "אנלא זונה של הצומי, זה בא מקולקל שכולם ליקקו לי", מראפרפת נס, וסטילה מוסיף "מי אמר איפה סטילה של פעם? זין על כל מי שקרא לי בוגד". כך באופן די מפורש, הצמד מקדיש את השיר כדי לענות למבקרים, ולסגור חשבון עם אותו אויב דמוני ישן וטוב – ההייטרים.
ההתעסקות ב"הייטרים" היא, כמובן, לא שום דבר חדש. בעולמות ההיפהופ מאז ומתמיד היתה תחרות בלתי פוסקת על המקום בצמרת, וכתוצאה מכך, ראפרים תמיד התעסקות בתמה של "מקנאים בי כי אני מצליח". מלהיטי ניינטיז כמו "Hate Me Now" של נאז ופאף דדי (טוב, יש עכשיו מספיק סיבות לשנוא אותו) ועד ל"ריספקט" של סאבלימינל והצל, אפשר למצוא לא מעט דוגמאות שכאלו לאורך השנים, בעולם וגם בארץ. והתופעה לא עוצרת בעולמות ההיפ הופ – ב-"Shake It Off" טיילור סוויפט שרה על "הייטרז גונה הייט", ב"Sorry Not Sorry" דמי לובאטו שרה כנקמה על אקסים ששורף להם שהיא מצליחה ובאופן כללי, הייטרים נהיה סמל סטטוס.
הדיסוננס המצחיק הזה, במסגרתו ראפרים מצליחים מאוד מתעסקים במעט האנשים שלא מחבבים אותם, קיים גם אצל נס וסטילה – מדוע יוצרים שזוכים להצלחה מטורפת צריכים בכלל להתעסק ב"הייטרים"? הצמד פועל בסך הכל שלוש שנים, אך בהם הספיקו לזכות בשיר השנה של גלגל"צ, להכניס כל שיר שהוציאו לפסגת מצעד הפזמונים, מיליוני צפיות והאזנות, הופעות בכל הארץ (כולל אירוח בהופעה של נועה קירל בפאר הירקון), פרזנטורים של "מילקי" – במונחים של היום, מדובר בהצלחה מסחררת. ואיכשהו, למרות כל זה, הם משום מה עדיין מרירים על "אלו שקראו להם בוגדים". מי אלה? לכו תדעו.
אז מה גורם לכל כך הרבה יוצרים, מכל מיני סגנונות, חלקם מצליחים מאוד – לסגור חשבון עם השונאים שלהם? בעיני זה סיפור שמריח מחוסר ביטחון שמתחבא מאחורי ביטחון עצמי מופרז. פעם רביד פלוטניק כתב ש"מי ששלם עם עצמו, לא חייב להיות צודק", והחיפוש אחרי היריבים, האמיתיים או המדומיינים, בעיקר מעיד על תחושה שמשהו לא שלם אצל הכותב, ולכן הוא מחפש אישור חיצוני מכולם. ומי שלא מתחבר ליצירה שלו, או סתם לא אוהב אותו, מיד מתוייג כ"הייטר" – איש רשע וקנאי שרק מחפש שתיפול. ולא, חלילה, כאדם בעל טעם שונה.
ואולי זה גם דלק. בעולם תחרותי כמו ההיפהופ, זו מעין דרך מתוחכמת של הראפרים להשאיר את עצמם רעבים. כן, הם אמנם עושים להיטים שכל המדינה שרה, וממלאים פארקים והופעות ענק בכל הארץ, אבל תמיד יש עוד משהו להוכיח. ל"הייטרים". לבני זונות. לקנאים שמדברים. בסדרת הדוקו-ספורט "הריקוד האחרון", צפו סיפורים על איך מייקל ג'ורדן המציא לעצמו סכסוכים עם שחקנים יריבים או מאמנים כדי שהוא יוכל להמשיך ולנצח על מגרש הכדורסל. ובאותה מידה, נדמה שגם ראפרים מגדילים את ה"הייט" כלפיהם כדי להמשיך ולשמור על כושר ועל החדות, גם בימים של הצלחה שיכולה להכניס לשאננות.
והאמת, זה לא נעצר רק בעולם המוזיקה – גם בעולם הפוליטי, התרבות הזאת חיה וקיימת. קחו את דונלד טראמפ, למשל – האיש הכי חזק בעולם נכון להיום, נשיא ארצות הברית שהוא גם מיליארדר (לפחות על הנייר). ולמרות שהחיים העניקו לו את כל ההצלחה שקיימת בעולם, ואיתה גם את כל הפריבילגיות, הוא עדיין מתעסק כל היום וכל הלילה ב"שונאים" שלו. פה יורד על ברוס ספרינגסטין שהעז לבקר אותו, שם מעלה איזה סרטון AI מגוחך על סטיבן קולבר, שלא לדבר על העובדה שעד היום, שש שנים אחרי, הוא עוד לא הסכים להודות שהפסיד בבחירות 2020 לג'ו ביידן.
וגם אצלנו בנימין נתניהו, עוד אחד שהעולם די פינק בהצלחות אינסופיות, ראש הממשלה של ישראל ברוב שלושים השנה האחרונות, עד היום לא מצליח להתגבר על העובדה שחלק מהעיתונאים לא אוהבים אותו, ויצא למסע ונדטה בתקשורת. האנשים שמתארים את עצמם כ"חזקים", ככאלה שיילחמו בכל העולם ויביסו כל אויב, יביאו ניצחון מוחלט בעזה ויחליפו את המשטר באיראן – לא מסוגלים להתמודד עם ביקורת קלה או תכניות סאטירה בטלוויזיה. זה הדיסוננס העמוק שמנהל את חיינו כבר יותר מדי שנים.
מי שחזק באמת, לא צריך להתעסק ביריבים; מי שעשיר באמת, לא מסתכל על צרי העין; ומי שמצליח באמת, לא קורא טוקבקים. וגם אם יש בעולם אנשים שלא אוהבים אותך. התשובה האמיתית היא לא לריב איתם או לעקוץ אותם בשירים – אלא פשוט להמשיך להצליח, וללכת ישר. ואם תשימו לב, רוב האנשים שמצליחים באמת ולאורך זמן הם כאלה. השאר, עסוקים בלסגור חשבונות ולשיר נגד "ההייטרים". לפחות יצא מזה שיר טוב.