סאונד צ'ק אין: המוזיקאי שנוסע מסביב לעולם כדי להקליט שירים בבתי מלון
תקראו לזה ניסוי, תקראו לזה אמנות, תקראו לזה בזבוז זמן וכסף. יובל בן עמי קורא לזה ״שירים בחדרי מלון״
זה התחיל משעמום. לפני שנה ושבוע ישבתי בחדר במלון בטבריה וזמזמתי שיר. אני מלווה קבוצות של תיירים כחלק מעבודתי, ובסופו של יום מוצא את עצמי לפעמים קצת חסר מעש. הייתה איתי גיטרה, כי אני שר לקבוצות, והייתה מצלמה כי אנחנו נוסעים למקומות יפים. לקחתי את הגיטרה ושרתי למצלמה שיר על הכנרת שמחוץ לחלון: “ואולי".
למחרת שרתי את ״עין גדי״ במלון בים המלח, וכך התחיל מסע מוזר. תקראו לזה ניסוי, תקראו לזה פרויקט אמנות, תקראו לזה בזבוז זמן וכסף. אני קורא לזה “שירים בחדרי מלון". זה עובד כך: אני נוסע למקום מסוים שכתבו עליו שיר, שר את השיר במקום שעליו הוא נכתב, מצלם את זה ומעלה ליוטיוב. את המקום עצמו לא רואים בסרטון, רק את חדר המלון שבו אני לן, או שבו הרשו לי לשהות לכמה דקות ולשיר שיר. לפעמים מצטרפים אליי מוזיקאים מקומיים. במקרה אחד זאת הייתה מקהלה שלמה, במקרה אחר הרכב אירי מסורתי עם קונטרבס.
שירים על מקומות הם בדרך כלל שירי אהבה למקומות. חדרי מלון משתדלים לרוב להיות אנונימיים, ומצד שני הם מבטאים מצב של מסע. בעקבות הסתירה הזאת אני נודד כבר שנה, מכיסי, מתוך אובססיה אישית. כרגע דף הטאמבלר של הפרויקט כולל 48 שירים המושרים ב־48 מלונות, ב־15 ארצות שבשלוש יבשות. המצאתי כללים קשוחים למשחק. בין היתר הם מחייבים אותי לשיר את השיר בשלמותו ובשפה המקורית. יוצא שבינתיים ביטאתי באופן עילג 15 שפות וניבים, כולל ארבעה ניבים הולנדיים (פלמית, פריזית, הולנדית תקנית וחרונן). בשיר ההיפ הופ הלוקסמבורגי פידחתי קשות. הערבית של פיירוז דווקא התגלגלה לי יפה. הפזמון של “קוימברה" (פורטוגל) עדיין תקוע לי בראש, והמסע כנראה רק התחיל.