סגול 59 על המקרופון: מה למדתי מ-25 שנות קריירה כראפר?
הראפר ה-O.G חן רותם, הידוע יותר בתור סגול 59, מביט אחורה על רבע המאה האחרונים בהם פעל כראפר ונזכר ברגעים בלתי נשכחים, וגם כאלו שקשה מאוד לזכור. מהאלבום הראשון בירושלים ועד העבודה עם בנו, אלו 11 דיברות הראפ של סגול 59
חן רותם, או סגול 59, הוא אגדת ראפ מקומית שהוציא את אלבומו הראשון בשנת 2000 ולא עצר מאז. השנה הוא מציין 25 שנות קריירה, שמתחילות עם האוסף "תיבות אבודות", המרכז שירים נדירים וגנוזים מכל שנות הקריירה שלו. לרגל המאורע ביקשנו ממנו לספר לנו על כמה רגעים בלתי נשכחים בקריירה הארוכה והמגוונת שלו, וקיבלנו שיעור מלמד מההיפ הופ אנשטיין.
>> נטפליקס האוס: ענקית הסטרימינג מזמינה אתכם ללונה פארק
לפני 25 שנים, באביב של שנת 2000, יצא האלבום הראשון שלי. הוא נצרב על גבי CD, ונשא עליו את הלוגו של חברת התקליטים הירושלמית Fact Records. לא חלמתי אז שאעסוק במוסיקה באופן כל כך אינטנסיבי ורציף בעשורים הבאים. לא תיארתי לעצמי שרשרת כל כך ארוכה של אלבומים, שיתופי פעולה עם כל כך הרבה אמנים. לא הייתי מסוגל אפילו לדמיין הופעות בכל רחבי הארץ, מאילת ועד הגושרים.
לא עלה על דעתי שאתן קונצרטים בחו"ל. ברוקלין. דנבר. קליבלנד. וושינגטון. אמסטרדם. לונדון. לוס אנג'לס. מיניאפוליס. בוסטון. ניו ג'רזי. אטלנטה. בולטימור. פילדלפיה והלאה. בשנים האחרונות אני מלמד בכיף, בשמחה ובתחושת שליחות רבה ראפ והיפ הופ בביה"ס למוסיקה 'רימון', ורואה בהתרגשות דורות חדשים משתלבים במה שאנחנו, דור המייסדים, התחלנו לבנות – וחלקנו, כמו כותב שורות אלה, לא מפסיקים ולא מתכוונים להפסיק. לבקשת מערכת טיים אאוט, דליתי מזכרוני כמה רגעים מתוך המוני המונים שעברו בשניים וחצי העשורים האחרונים, שתמיד יישארו חרוטים על תקליטי ליבי. Peace.
ירושלים, אביב (שנת 2000)
האלבום ראשון יוצא. לא ידענו מה זה מיקס, מה זה מאסטרינג או מה זה שיווק. הוא הורכב משירים שהוקלטו כאן, שם ובכל מקום במשך שנתיים. על סלילים בתל אביב, על המחשב בחדר של בן דוד שלי ברעננה, על קלטת פור-טראק בלונדון, על לך-תזכור-מה בירושלים. האלבום יצא ב'פאקט רקורדס' המחרתית, וחברה טובה עיצבה את העטיפה. דוד שלי, שהיה מנהל בית דפוס, הדפיס אותה במכונת דפוס משי אימתנית באורך של האנגר שלם. החבר והמוסיקאי הנפלא דויד פרץ עזר בסאונד ובלחבר את כל השירים יחד. את המדבקות על הדיסק הדבקנו, יורם אליקים ואני, ביד. אשתי (דאז) ואני הכנסנו למעטפות ושלחנו בדואר לשדרנים. היום כבר אי אפשר למצוא את "התקופה הכחולה" בשום מקום. לי נשאר רק עותק אחד בארכיון הביתי.
"נביאים בפינה" / "מקלט מוצאי שבת"
למרות שאני חי בתל אביב כבר לא מעט שנים, תמיד ילווה אותי התואר "הראפר הירושלמי". האמת, אני נושא אותו בכבוד. שם התעצבתי כאמן, שם הקלטתי את השירים הראשונים והופעתי את ההופעות הראשונות, שם נולדו לי ילדיי (טוב, אחד מהם לפחות). שם הכרתי את דיג'יי קארס, את סאבסוניק, את ג'וני גולדשטיין ורבים אחרים שתרמו במשך השנים להפקה. גם את אסף, אז מוכר זוטר בחנות "התו השמיני" ברחוב שמאי, והיום המנכ"ל של קמ"ע, הלייבל בו אני חתום. אבל בעיקר עשינו פריסטייל, והרבה. הסשנים שהתקיימו בפאב ה"דיוואן", לימים ה-"סירה", ובמקומות שונים במרכז העיר יצרו סצינה חמה ומבעבעת, עם מגוון נדיר של קולות, גישות וכשרונות, חלקם פעילים ונותנים בראש עד היום. כל פעם מחדש כיך לגלות שהפעילות שלנו באמצע שנות ה-2000 נתנה השראה לדור חדש של כותבים.ות, פריסטיילרים.ות ומפיקים.ות שממשיכים לייצג בגאון את האפס-שתיים.
ברוקלין (יולי 2004)
פרוספקט פארק, ברוקלין, ניו יורק. הופעה ראשונה בחו"ל. תצוגת תכלית של אמני הלייבל JDUB בו הייתי חתום, במסגרת פסטיבל Celebrate Brooklyn. על הבמה להקת נגני-על ושלושה ראפרים שהגיעו במיוחד מישראל (תאמר, מוקי ועבדכם), מול כ-5,000 איש ואישה. אה, כן, וחימם אותנו יהודי צעיר אחד שעשה רגאיי, בשם מתיסיהו. עוד נשמע עליו.
הולנד (ספטמבר 2014)
אחרי כמה ימים של חזרות בעיירה היפהפיה הילברסום, כעשרים דקות נסיעה ממרכז אמסטרדם, עלינו לבמה חברי סאמח (סאז) ואני, כשמאחורינו להקה חשמלית, תזמורת סימפונית ונבחרת זמרות רקע מהממות, להופעה ב-Ziggodome באמסטרדם – אחד מאולמות ההופעות הגדולים באירופה (באותו שבוע הופיעו שם גם פארל וויליאמס וליידי גאגא). זה קרה במסגרת פסטיבל Masterpeace, שקיבץ עשרות אמנים שהציגו הופעות מוסיקה, שירה, נגינה ומחול ממדינות שונות ברחבי העולם – מקרואטיה, רוסיה ואוקראינה, דרך קניה, אתיופיה ואריתריאה, ארצות הברית וקולומביה, סוריה ולבנון, הודו, אירן ופקיסטן ועוד ועוד. אנחנו, הראפר היהודי מירושלים והראפר הערבי מרמלה, ייצגנו את החיבור בין אנשים שמוסיקה בכלל והיפ הופ בפרט יכולים לעשות, במיוחד במדינה מורכבת כמו ישראל, מול כ- 17,000 צופים באירוע מגוון ומרגש ששודר בשידור חי לעשרות מדינות. ערב שלא נשכח כנראה כל חיינו.
אטלנטה, ג'ורג'יה (מרץ 2017)
מופע מחווה לביסטי בויז, עם להקה לייב, שלל ראפרים מקומיים וגם אחד שהגיע מעבר לים, בתיאטרון Buckhead היפהפה, שהוקם בשנת 1930 וכולל 1,300 מושבים. אז ברור שהביסטי בויז תמיד היו בדי.אנ.איי ההתפתחותי שלי כחובב היפ הופ. אבל ללמוד את החומרים, לעשות חזרות ולבצע שירים שלמים שלהם בלייב על במה, ועוד מול קהל שגדל עליהם בזמן אמיתי. כל זה רק רק המחיש לי את הכישרון שלהם כאמ.סי'ז מבצעים וככותבי שירים אדירים, שבכלל לא קל לבצע בהופעה חיה, גם אם בשמיעה הכל נשמע קל ובסיסי.
אירוע 15 שנה למאדמן, הבלוק (אפריל 2010) / השקת האלבום של 'פרודוקס', הברזילי (יולי 2010)
את האירוע הראשון אני זוכר די במעורפל. הרוב בזכות אחי, שצילם את הביצוע ל"אדמה, רוח וקאש" עם טלפון נוקיה קטן. "15 שנה למאדמן" היה, כך מספרים, ערב נדיר בו לקחו חלק כמעט כל מי שהחזיק מיקרופון מאמצע הניינטיז לעד לאותה שנה. חבל שאת רובו אני לא זוכר. שילוב חסר תקדים של עישונים עוצמתיים יתר על המידה ובעיקר של בקבוק עראק (מקולקל?) מאחורי הקלעים, הביאו לכך שפוניתי מהמקום עם די מעט הכרה. רק טלפונים מודאגים, בבוקר שאחרי, מראפרים-חברים שנכחו במקום, עזרו לי לחבר את פיסות המידע של מה שקרה אחרי שירדתי מהבמה. את התיאורים הגרפיים המלאים אני שומר לאוטוביוגרפיה. תודו לי בשלב זה שחסכתי אותם מכם.
מנגד, אני זוכר גם זוכר את ההתרגשות שהיתה בקרב חברי "פרודוקס" ביום הקלטות האורחים לאלבום שלהם "תחיית המתים", באולפן חמוד באיזור כפרי בפאתי רעננה. רביד, שמואל, שמשון ואייל קיבצו כל ראפר שהיה חבר או מכר שלהם, לצד כמה ראפרים שהם העריכו/העריצו ורצו מאוד שישתתפו באלבום. ככה נולד השיר "לא באים בטוב" בו שיתפנו פעולה באלבום הראשון, האחרון והיחיד של ההרכב הפתח תקוואי. רביד ביקש שאבצע בהשקה גם את "היפ הופ אינשטיין" (אורי שוחט, שהפיק את השיר, היה הדיג'יי באותו ערב) ותרם גם קולות רקע וחיזוקים. בהופעת השקת האלבום במועדון "הברזילי" בדרום ת"א, כמות הקהל שגדש את המקום היממה אפילו את חברי הלהקה. היה באזז מוחשי באוויר, למרות שלא היה ברור אם מדובר בסוף, בתהליך, או בהתחלה של משהו. אחרי זמן התברר שגם, וגם, וגם.
שיחות עם ראפרים
בזכות כהונתי כמבקר מוזיקה ב"כל העיר" בירושלים ואחר כך ב"עכבר העיר" בתל אביב, יצא לי לראיין כל מיני אמנים, ביניהם לא מעט מהז'אנר האהוב שלנו. לחכות שאפרומאן (Because I Got High, זוכרים?) יואיל להתפנות מ"פגישות" כדי לענות על כמה שאלות. לשאול את Nelly בשביל מה הוא צריך כל כך הרבה מכוניות. לשמוע את Necro משמיץ ראפר ישראלי ידוע ולהישאר קול בקשר לזה, לראיין את Kool G Rap, אחד מהראפרים החלוציים, המוערכים והמשפיעים בהיסטוריה (ובהמשך גם להקליט איתו שיר). וגם… להיות נוכח במפגש ושיחה של אריקה באדו מאחורי הקלעים של הופעתה בתל אביב עם ישראלים ופלסטינים, לשוחח עם פרעה מונץ', עם צ'ינו אקס.אל, עם איל ביל, עם מאסטה אייס, עם קילה פריסט. לשמוע על חוסר הביטחון של צ'סטר בנינגטון (ז"ל) מ"לינקין פארק" בקשר ליכולות השירה שלו. לקבל חתימה על הסינגל של Rapper’s Delight מחברי ה-Sugarhill Gang. ובסוף בסוף, לגלות שכולם בסך הכל אנשים שאוכלים, שותים, קופצים לשירותים, צוחקים, נבוכים ואוהבים היפ הופ בדיוק כמו אחרון המעריצים שעומד בתור לחתימה מהם.
מעגלי פריסטייל
מסשנים בתחילת שנות ה-2000 עם רבל סאן ודי ג'יי בני דה בי (R.I.P) ב"הכספת", הבר המחתרתי שהיה ליטרלי אנדרגראונד ברחוב הסורג בירושלים (שהיה באמת בעברו חדר הכספות של בנק ישראל!), ועד לחנות התקליטים "חוד המחט" בדיזנגוף בתל אביב ב-2025 – אני עושה פריסטייל כבר די הרבה שנים. בשנים האחרונות אני גם מלמד איך עושים את זה. אז כן, אפשר לתת טיפים ולתאר טכניקות, אבל הטריק הוא בעצם מאוד פשוט: אין טריק. צריך פשוט לעשות את זה הרבה, ולאהוב לעשות את זה. וכמו בכל ענף ספורט, לא כל אחד יגיע לרמות הגבוהות ביותר, ולא כל ראפר, כולל הידועים והמוערכים שבהם, יודע, רוצה, או מסוגל לעשות פריסטייל. אבל בהחלט אפשר להתקדם, להשתפר ולהגיע לשיא היכולת האישית אם עושים את זה בכל הזדמנות, בכל מקום, ועל כל סוג של ביט. חוץ מזה שזה מאוד כיף. בהצלחה.
לא רק ראפ
למרות שהיפ הופ על גווניו השונים הוא העיסוק העיקרי שלי, אני מאמין שלמוסיקה אין גבולות, ושהתנסות בסגנונות אחרים מעשירה את החיים ומרחיבה אופקים מוסיקליים ומחשבתיים. זה יכול להיות פרוייקט שירי הגרייטפול דד בעברית, שבזכותו יצאתי לכמה סיבובים ברחבי ארצות הברית, חימום הופעה של "איפה הילד" בבארבי, קונצרט עם אנסמבל ג'אז מטורף בהובלת ידידי הפסנתרן הנפלא רונן שמואלי, או שיתוף פעולה עם אלברט בגר, אביר הפרי-ג'אז הישראלי, הקלטות עם פוליאנה פרנק, עם רונה קינן, עם גבע אלון או עם אחינועם ניני, סשנים עם אנשים מצחיקים כמו רד באנד, עידן אלתרמן ושחר חסון, והופעות פאנק וסקא עם "סקראטה קיד", "השפן הנכון" ו"סרטן השד". שת"פ עם המשורר רוני סומק, כתיבת שירים למירי אלוני ולרעות יהודאי. וכמובן היסטוריה שלמה של הקלטות, הופעות ושיחות נפש עם החבר היקר דן תורן, ממנו למדתי המון על מוסיקה ועל החיים. מתגעגע אליו בכל יום שעובר.
אלבום ויניל ראשון
עם יציאת "האב, הבן וראש העיר", האלבום ששירוטו ומאיור הפיקו כל אחד צד אחר שלו, הייתי הראפר הראשון בישראל שזכה לראות אלבום סולו מלא שלו מודפס על גבי תקליט ויניל. כחובב תקליטים וסוג של אספן, זה ריגש אותי מאוד. אחר כך כמובן הגיעו עוד, שלי ושל אחרים, אבל התחושה של להחזיק בפעם הראשונה אלבום בגודל 30 על 30 ס"מ עם השם שלך עליו, עם עיצוב מהמם ותקליט 180 גרם חדש ונקי בפנים, זו תחושה שאפשר לחוות רק פעם אחת בחיים.
עבודה עם שירוטו
חוץ מהיותו בחור חכם, חמוד ורגיש עם חוש הומור מיוחד, שירוטו הוא גם פנומן מוסיקלי. קראו לי משוחד, אבל זו האמת, ויש רבים וטובים שיעידו. גם כש"התארח" באלבומים הראשונים שלי, בהקלטות ביתיות של פריסטיילים מאולתרים (הראשונה מגיל 5) וגם בהפקות המאוחרות שלנו (עם שאנן, עם רביד וטדי, עם דנה ברגר, עם ג'ני, עם קאשי, עם אורית, עם שרק ושגב, לוקץ' ואמ.סי מנצור – הרשימה ארוכה והיד עודנה נטויה) – הטלפתיה המוסיקלית האינטואיטיבית בינינו מרגשת אותי בכל פעם מחדש, וגם העובדה שהוא מצליח להפתיע אותי בכל פעם ברמת ההפקות שלו, היכולות המוסיקליות שלו וגם בראפ האינטיליגנטי, הכן והעמוק שלו.
אכן, היה משתלם לקנות לו בארה"ב MPC לבר מצווה. חוץ מזה, עם איזה עוד בנאדם בעולם אני יכול לחפור שעות על סאמפל של ה-Beatnuts, לצטט שורות מהדיסים בין אמינם ו-Cage, לצעוק בזמן נסיעה ברכב פאנצ'ים של M.O.P כשהמוזיקה שלהם בפול ווליום, להתדיין על הסטייל של A.G או להריץ דאחקות על הפלואו של U-God מהוו טאנג קלאן או על הליריקס של Noriega? בקיצור, זכיתי. ובזכות זה נרים עכשיו כוסית ("אבא, רק לא כוסית עראק!!!" אני שומע את תומי צועק) לחיי 25 השנים הבאות, וכל ההיפ הופ שבדרך. אני כבר לא יכול לחכות.