תחת עינו ותחת תאנתו: לא, אנחנו לא חיים בדיסטופיה גלעדית
כל מי שטוען ש"סיפורה של שפחה" מתאר את מציאות חיינו, נופל למלכודת הליברלית חובבת ההספדה העצמית. אנחנו לא שם. עוד לא. אבל צריך לשים לב שהמים מתחממים
בשבועות האחרונים אפשר היה לשמוע בכל מקום אנשים מרוצים ממלמלים "תחת עינו", או חותמים פוסטים ב "May the lord open", שבעי רצון מתחכום עצמי. גם הח"מ נפלה בזה, ולא היתה גאה בעצמה. אבל חוץ מהמימד המעיק תמיד של ציטוט רפרנס תרבותי כתחליף לדיעה או נימוק, יש בזה גם עניין אחר.
העונה הראשונה (והטובה, והקשה, והמסייטת) של "סיפורה של שפחה" הסתיימה, והיא לכאורה כל כולה רלבנטיות מצמררת לימינו אנו. אלא שבתוך זה צריך לזכור כמה דברים: למרות הנטייה האנושית לתפוס את עצמנו ואת ההווה שלנו כדבר הכי חשוב ומעניין, הספר "מעשה השפחה" ראה אור לפני יותר משני עשורים, והיה רלבנטי עד אימה גם אז. מלבד זאת, רוב הקהל השבע והנינוח (אם גם מודאג) של הסדרה, לא חי בדיסטופיה הגלעדית שמתוארת על המסך. פשוט לא. ולומר שכן, זה ליפול, עם הראש קודם, בדיוק לתוך המלכודת הליברלית דמוקרטית חובבת הפאתוס וההספדה העצמית.
"סיפורה של שפחה" הצביעה על כל הדברים הנכונים שמהם יש להיזהר – דתיזציה של החברה כתחליף למוסר; פנאטיות ומחיקה של מחשבה עצמאית; שימוש בשמרנות וחזרה ל"ערכים" כדרך למשטור אזרחי; חברה של גנרלים, אנשי צבא ונושאי נשק; וכמובן – הצרת צעדיהן של נשים, עד הפיכתן לקניין. זה אולי נשמע סטרילי ביחס לעולם האכזרי, האלים, המזעזע במתכוון של הסדרה. ודווקא חשוב לשמור על הסטריליות הזו, בטח בגלל שבאהדה לסדרה, ובדאגה שהיא עוררה, יש משהו מטשטש ומייצר היסטריה. ואין כאן אפילו בדל של הסכמה עם הביקורות היללניות שהתפרסמו (גם בארץ) על ידי מי שטענו "אפשר לחשוב שהם יותר טובים", אלא הבנה שבהירות היא מה שהספר, הסדרה והמציאות דורשים מאיתנו.
כשהמים מתחממים לאט לאט הצפרדע לא שמה לב שהיא מתבשלת בעודה בחיים. ולא מעט מצופי הסדרה, נאנחו עמוקות, נשענו אחורה לספה הנוחה ואמרו "אבוד לנו, אנחנו כבר שם". המקומות החלשים יותר בעלילת "סיפורה של שפחה", בעיקר בקול המספרת של אופרד, היו המקומות הדידקטיים, נטולי הסאבטקסט. אבל זו היתה הקרבה ששווה את זה, אם רק אפשר יהיה להגיד אחרי כל זה – אנחנו לא שם, עוד לא שם. יש לנו ממה להיזהר, המים מתחממים, שמת לב? אולי נקום מהספה?