זמרת מצרייה שהפכה לעובדת ניקיון, המשורר הלאומי שניסה להמציא מחדש את השבת, מועדון חשפנות שהפך למרכז חברתי ובית ספר יפואי שהקדים את זמנו: מרתון סיורי סוכות של יד יצחק בן-צבי מזמין אותנו להסתכל על המקומות שאנחנו עוברים לידם. וארבעה סיפורים ששווה לצאת בשבילם לרחובות
אנחנו יודעים איפה נמצאת המסעדה התאילנדית הכי טובה בעיר, ואיזה בית קפה תמיד שולח את ההזמנה הלא נכונה בוולט. אנחנו גם יורדים לרכבת הקלה כמו לונדונים ותיקים שממהרים לעבודה בטיוב. זה לא אומר שאנחנו יודעים את כל הסיפורים מאחורי הבניינים הישנים של העיר. מאחורי החזיתות המוכרות של תל אביב ויפו מסתתרים סיפורים על כוכבות שנשכחו, מהפכות תרבותיות ומקומות ששינו את ייעודם מקצה לקצה. לפעמים צריך רק לעצור ולהקשיב למישהו שיודע לספר אותם.
בחול המועד סוכות, 27 עד 30 בספטמבר, יתקייםמרתון הסיורים של יד בן-צבי בתל אביב, עם מסלולים בעקבות התרבות, האדריכלות והאנשים שעיצבו את העיר. לקראתו, שלושה ממדריכי המרתון – פול קדם-רקובר, חזי שמואלי ויוסי גולדברג – כתבו על הסיפורים שמסתתרים מאחורי המקומות המוכרים. הנה ארבעה מהם, כטעימה לפני שיוצאים לרחוב.
רחוב קרליבך: ביום מזל, בערב ליידי סו
מאת פול רקובר
על ליידי סו שמעתם? ליידי סו היא סואד זכי, אמו של פרופסור משה זכי, המתמחה בפסיכולוגיה משפטית. היא נולדה במצרים למשפחה יהודית ב-1919 והתפרסמה כשחקנית וכזמרת מוערכת, מהזמרות המושמעות ביותר ברדיו המצרי. היא הופיעה במועדונים ובסרטים והוציאה תקליטים. כשמפיק החליט להוציא סרט על חייה של אום כולתום, התעקשה זו שרק סואד זכי תגלם אותה, בזכות קולה וכישרונה. זכי נישאה למוחמד אל-עקאד, נגן קאנון מוסלמי, והשניים הופיעו יחד במצרים וברחבי המזרח התיכון, בין השאר גם בפלשתינה, וזכו להצלחה ולפרסום רב.
לאור הצלחתם החליטו בני הזוג לנסות את מזלם מעבר לים ולהגר לארצות הברית. מאחר שכבר היה להם ילד, הוחלט שבעלה ייצא לבדו להכין את השטח וישלח לה כרטיס לאחר שיתארגן. ואכן, לאחר זמן מה היא קיבלה הזמנה לשגרירות ארצות הברית והגיעה בשמחה לקבל את כרטיסי הטיסה לה ולבנה. אלא שלהפתעתה, במקום כרטיסים המתינו לה מסמכי גירושים מבעלה, שבינתיים הכיר מישהי באמריקה. מאחר ובעלה היה מוסלמי והחוק במצרים היה לטובתו, החליטה לברוח עם בנה כדי שלא יילקח ממנה לאביו וחברה למשפחתה שעלתה לארץ לאחר קום המדינה.
בארץ, הדבר החשוב לה ביותר היה בנה. היא רצתה שיקבל את החינוך ואת הבסיס הטובים ביותר, שלחה אותו למוסדות לימוד יקרים ועבדה קשה לפרנסתם. כאן חיה בשתי זהויות: ביום הייתה מוכרת בשם מזל, עובדת ניקיון ומנהלת מזנון במוסד ציבורי, ובערב הופיעה כליידי סו במועדונים של עולים מארצות ערב, שזכרו אותה מלפני עלייתם ארצה. קולה הושמע גם בקול ישראל בערבית. ואכן, היא גידלה בן לתפארת, שהיה לפרופסור מוערך בתחומו (בנו, אור זכי, הוא פעיל פוליטי מוכר לא פחות).
כשמשה זכי כבר בגר, שלח לו אביו כרטיס טיסה לארצות הברית כדי להכירו. מי שהמתינה לו בשדה התעופה הייתה דווקא אשתו האמריקאית של האב. בהמשך ביקש האב לפצות את סואד על הפגיעה בה והציע לה חופשה חלומית באמריקה, אלא שהיא סירבה להצעה. בסוף חייו שב אליה וחי במחיצתה בארץ. את שנותיהם האחרונות יחד חיו כזוג נשוי לכל דבר. ובאיזה מוסד עבדה מזל? בבנק ברחוב קרליבך, שקשור להיסטוריה של מתחם TLV. גם עליו נספר בסיור.
תרבות, יזמות, תחבורה ועיתונות – סיור ברחוב קרליבך, בהדרכת פול רקובר.
חגים ושבת בתל אביב: עונג שבת לפי ביאליק
מאת חזי שמואלי
הכול התחיל באחת השבתות של המתיישב החדש בתל אביב, חיים נחמן ביאליק. לפי הסיפור, הוא ראה ממרפסת ביתו צעירים משחקים בכדור במגרש, עוד לפני שהיה לגן מאיר, ואחרים הולכים במיטב מלבושיהם לטייל בחוף. המשורר הלאומי הזדעזע מהמראות האלה והציע שיום השבת בעיר העברית הראשונה יקבל פירוש חדש ומרענן. זו לא תהיה שבת דתית והלכתית מוקפדת, אבל גם לא שבת של בילוי והנאה חופשיים נטולי משמעות. השבת שביאליק ביקש ליצור בתל אביב תענג את הנפש באמצעות עיסוק ברוח ובכל נושא אינטלקטואלי שמעניין את הקהל.
ביאליק, שראה בשבת את לב התרבות היהודית, הנחה את המפגשים ואירח את מיטב המרצים והחוקרים בארץ. הנושאים נעו ממקרא ותלמוד, הגות וקבלה, ספרות ומוזיקה ועד היסטוריה, גיאוגרפיה ומדעי החברה והחיים. התל אביבים והתל אביביות מצאו כאן פרשנות חדשה ומיוחדת לשבת בארץ הישנה-חדשה, גם ללא חובת חבישת כיפה. מספרים שהקהל נהנה בעיקר מדברי ההנחיה והקישור של ביאליק, מהדרך שבה תיווך את התוכן ומהראיונות שערך עם אורחיו. לעיתים היה מרשים אף יותר מהמרצים עצמם.
חג ומועד בעיר העברית הראשונה – מהעדלאידע ועד עונג שבת, בהדרכת חזי שמואלי.
הקולוסיאום: חלון לשינוי
מאת יוסי גולדברג
מי לא מכיר את אחד האייקונים האדריכליים של תל אביב-יפו, המבנה שנודע מאז שנות השמונים בשם הקולוסיאום בכיכר אתרים? הבניין המעוגל והלא אופייני, המוקף חלונות ענק המשקפים את נופי מפלצת הבטון של הכיכר, נראה קצת כמו צלחת מעופפת שנחתה מעל רחוב הירקון לפני כ-50 שנה. הוא היה חלק מתכנון הכיכר של יעקב רכטר ויוסף ויטקובר,העומדת לפני הריסהוהיא אחד משטחי הנדל"ן היקרים בארץ.
"קולוסיאום" היה שמו של מועדון הריקודים הנוצץ שנפתח במקום ב-1982, חודשיים לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. הוא נחשב לאבן דרך בתרבות המועדונים בארץ, ושמו מעלה עד היום לא מעט זיכרונות בקרב מי שהיו צעירים באותן שנים, בזכות עיצוב הפנים הייחודי ואמנים שהופיעו בו, ובהם הזמרת והשחקנית גרייס ג'ונס. המועדון החליף בעלויות ולבסוף נסגר. בגלגול מאוחר יותר השתכן במבנה מועדון מסוג אחר: מועדון החשפנות הפוסיקט, שנסגר ב-2019 לאחר מאבק משפטי ממושך, כשיזמי הפרויקט העתידי בכיכר אתרים סירבו להמשיך להשכירו לבעלי המועדון.
לאחר מכן הפך הקולוסיאום למרחב החברתי הראשון, מרכז חינוכי של העמותה הנושאת שם זה. יזמים המחזיקים במבנים נטושים המיועדים להריסה מעמידים אותם לרשות העמותה באופן זמני, והיא משמישה אותם ללא כוונת רווח לטובת עשייה חברתית של ארגונים ויוזמות שונות. הסיור בחללי המבנה הוא סיור אוזניות חווייתי, המנווט בין הקומות ומספר על המעברים הנסתרים, על מה שהתרחש בחדרים אפלים שרק מעטים ידעו עליהם, על חדרי האיפור וההלבשה של הנשים שעבדו בו ועל החלל שבו נערכו מופעי החשפנות. רבים מאלה שחלפו על פני המבנה בדרכם לחוף הים לא ידעו מה מתרחש בין כתליו.
הסיור מעורר המחשבה ממחיש את המהפך שעבר המבנה, שעמד במרכז מאבק בזנות, בניצול ובהחפצת נשים. כיום הוא משמש לחינוך לשוויון מגדרי ולאחריות חברתית, ומציע השראה למעורבות חברתית ולאקטיביזם.
"חלון לשינוי: סיור אל נבכי הקולוסיאום", בהדרכת צוות המרחב החברתי.לסיור הראשון|לסיור השני.
נשים עלייך, יפו: מי הייתה טביתא?
מאת יוסי גולדברג
בנסיעה דרומה מכיכר השעון אפשר לראות לצד הרחוב מבנה אבן מרשים, עם תריסים כחולים בוהקים, שער מקושת ומרפסת רחבה מעליו, המוקף חומה גבוהה. זהו אחד ממבני החינוך והרפואה המרשימים שנבנו בסוף המאה ה-19 והדהדו את פעילות המעצמות האירופיות בעיר. על המבנה מתנוסס שמו של המוסד, "בית הספר טביתא", שנפתח ב-1863 ופועל בחסות הכנסייה הסקוטית.
מי היא טביתא שעל שמה נקרא בית הספר? טביתא, שפירוש שמה בארמית צביה, היא אחת הנשים הקשורות ביפו שנודעו בעולם כבר לפני כאלפיים שנה. לצדה מוכרת כמובן אנדרומדה, בתם של מלכי יפו במיתולוגיה היוונית. טביתא מוזכרת בברית החדשה כמי שחיה ביפו בסוף תקופת הבית השני, תחת שלטון הרומאים, בעת שהקהילה היהודית-נוצרית החלה לצמוח בירושלים אחרי צליבתו של ישוע.
לפי המסופר בברית החדשה, טביתא עשתה צדקה והרבתה במעשים טובים. כשנפטרה הוזעק השליח פטרוס, שהיה באותה עת בלוד. הוא הגיע ליפו, למקום שבו הוחזקה גופתה, וביקש להוציא מהחדר את הנשים שהתאבלו עליה. פטרוס כרע על ברכיו והתפלל, פנה אל הגופה ואמר לה: "טביתא, קומי". נס התרחש, והיא פקחה את עיניה ושבה לחיים. הוא הקים אותה וקרא לנשים לבוא ולראותה לאחר תחייתה. דבר הנס נודע בכל יפו.
הקמת בית ספר לבנות ביפו במאה ה-19, בתקופה שבה אפשרויות החינוך שלהן היו מוגבלות, הייתה מעשה פורץ דרך. ג'ין ווקר ארנוט, שהגיעה מסקוטלנד, פעלה לקידום חינוכן של נערות נוצריות, מוסלמיות ואף יהודיות. הן למדו קרוא וכתוב ורכשו מקצוע שנועד לסייע להן בפרנסתן העתידית: תפירה והכנת תחרה. בסיועו הכספי של תומס קוק, יזם התיירות הבריטי, הקימה את המבנה הניצב היום ברחוב יפת.
המוסד שנקרא על שם טביתא החל כבית ספר לבנות וממשיך לפעול עד היום. כיום לומדים בו בשפה האנגלית בנים ובנות מקהילות שונות ומלאומים שונים, יהודים, נוצרים ומוסלמים.
נשים עלייך, יפו – סיור בעיר רבת ימים ויפת נשים, בהדרכת יוסי גולדברג.