בזמן שהקולנוע המקומי חוטף כתף קרה בחו"ל, פאנל בפסטיבל ירושלים הציג תמונת מצב מורכבת אך אופטימית. במרכז: "האהבות שלנו", סרטו החדש של אבי נשר, שמגובה בענקיות תוכן אמריקאיות ומכוון ישירות לשטיח האדום
זה לא סוד שהתקופה האחרונה היא לא בדיוק תור הזהב עבור היוצרים הישראלים בזירה הבינלאומית. אם פעם פסטיבלים כמו קאן, ברלין או ונציה היו מקבלים את הקולנוע המקומי שלנו בזרועות פתוחות ובחיבוק חם, היום האווירה צוננת הרבה יותר. החרם התרבותי הלא רשמי מורגש היטב בשטח, ומפיקים ובמאים מוצאים את עצמם נאבקים לא רק על תקציבים והפצה, אלא על עצם הלגיטימציה להציג את היצירה שלהם. ובכל זאת, בתוך הבוץ הגיאופוליטי הזה, נראה שיש נקודת אור אחת שמושכת אליה לא מעט תשומת לב – והיא מגיעה מכיוונו של אבי נשר.
>>> יין וקופה ראשית: פסטיבל "קולנוע בין הכרמים" יוציא אתכם מהעיר
במהלך פסטיבל הקולנוע של ירושלים שננעל לאחרונה, התקיים פאנל מיוחד שעסק בדיוק בעצב החשוף הזה: ההתמודדות עם החרם העולמי על התרבות הישראלית. מי שעמד במרכז הדיון היה סרטו החדש של נשר, "האהבות שלנו", שמהווה מעין מקרה מבחן מרתק לתעשייה כולה. למה? כי בניגוד להפקות מקומיות קטנות שמתקשות כרגע לפרוץ את החומה, הסרט הזה מגיע עם גב בינלאומי. למלאכת ההפקה התגייסו ענקיות התוכן פוקס ואקסס אנטרטיינמנט, מה שמעיד על אמון נדיר ביצירה ישראלית בימים טרופים אלו.
בפאנל לקחו חלק כמה מהשמות הכבדים של התעשייה. מלבד נשר עצמו, ישבו שם אמיליו שנקר (מנכ"ל SIPUR ומפיק הסרט), יואב אברמוביץ' (מנכ"ל קרן רבינוביץ'), ודני כהן. כהן הוא ממש לא עוד שם ברשימת מוזמנים – מדובר במנהל מחלקת הטלוויזיה של ה-BBC לשעבר, וכיום נשיא אקסס, חברה שהייתה מעורבת בהפקות ענק של סרטים כמו ״ליגת הצדק: גרסת סניידר״ וגם זוכי אוסקר עדכניים כמו "אזור העניין" המופתי ו"עד שייצא עשן לבן". כשאדם עם רזומה כזה מדבר על סיכויים לפסלון מוזהב, שווה לפחות להאזין.
כהן לא ניסה לייפות את המציאות בפאנל. "לא נשלה את עצמנו, החרם הזה נהיה קשה מאוד", הוא הודה באמירה מפוקחת ונטולת בולשיט. "אבל אני חושב שכולנו לוחמים, והדרך היחידה לנצח היא להילחם, להיות גאים ולחגוג את איכותה של היצירה הישראלית. זה לא יהיה קל". למרות התחזית המורכבת, כהן שחרר הצהרה מעניינת כשאמר שהוא מאמין של"האהבות שלנו" יש סיכוי ממשי להתברג באוסקר האמריקאי. כמי שהיה מעורב בקמפיינים לסרטי אוסקר בעבר, הוא טען בביטחון שעבודתו של נשר ראויה וצריכה להיות בפלטפורמה היוקרתית הזו.
אז על מה בעצם כל הרעש, ולמה דווקא הסרט הזה מסומן כמי שעשוי לפרוץ את תקרת הזכוכית הפוליטית? "האהבות שלנו" ממשיך את הקו המוכר של נשר ומבוסס על אירועים אמיתיים, אבל הולך על העצב הכי חשוף שלנו. במרכז העלילה ניצבות שבע דמויות שחייהן נשזרים זה בזה, מבלי שהן מודעות לכך. כל אחת מהן כלואה בתוך מערכת יחסים כושלת, על התפר שבין הכאוב לקומי, וכולן חולקות אמונה אחת מוחלטת ב-6 באוקטובר: היום שבו מתה האהבה שלהן הוא היום הנורא ביותר בחייהן. ואז מגיע היום שאחרי.
הדיון בפאנל סיפק גם זווית רחבה יותר על הלך הרוח הנוכחי. אמיליו שנקר התייחס לתקדים המסוכן שמתרחש כרגע בעולם האמנות, והגדיר את החרם על יוצרים ישראלים כ"מפחיד", תוך שהוא מציין שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמחרימים אמנים נטו בגלל הלאום שלהם. נשר עצמו, שתמיד ידע לקרוא את המפה של הקולנוע המקומי, בחר בהשוואה מסקרנת: לטענתו, תעשיית הקולנוע הישראלית נמצאת כיום בדיוק במקום שבו הייתה תעשיית ההייטק שלנו לפני "המפץ הגדול". היוצרים כאן מצוינים, התוכן איכותי, ורק חסרה הפריצה הגלובלית האמיתית שתשנה את חוקי המשחק באופן סופי.
בסופו של דבר, בין אם הסרט יגיע ללוס אנג'לס ויקטוף מועמדויות ובין אם לא, הקהל המקומי הולך להרוויח. "האהבות שלנו" עתיד לנחות בבתי הקולנוע ברחבי הארץ ב-3 בספטמבר. זה יהיה המבחן האמיתי שלו – קודם כל מול הקהל הישראלי שתמיד שמר אמונים לנשר, ואחר כך מול האקדמיה האמריקאית לקולנוע. בינתיים, נשאר לנו רק להכין את הפופקורן ולקוות שהקולנוע יצליח לנצח את הפוליטיקה.