לתעשיית רשתות הפיצה יש בעיה שהם מנסים לפתור כבר הרבה הרבה זמן – הקינוח. אם תחשבו על זה לרגע מנקודת מבט מסחרית, תבינו שבניגוד למסעדות ועסקי אוכל רבים, אין באמת קינוח שהורגלנו להזמין יחד עם הפיצה שלנו. וזה לא שלא ניסו למצוא לכך פתרונות, לרוב על בסיס חומרי הגלם שגם כך קיימים בפיצריות – שבלולי בצק, מקלות אפויים עם מטבלים מתוקים ופיצות שוקולד שונות הוצעו לאורך השנים במגוון רשתות פיצה, ובמידות שונות של הצלחה. אבל אף אחד עוד לא הצליח לפצח את הקינוח המושלם לפיצה, אולי למעט הרשת שמציעה בן&ג'ריז.
>>לבית הקפה החדש בכרם התימנים יש שף בעל כוכב מישלן מפריז

דווקא מפאפא ג'ונס, רשת שיחסית לעמיתיה קרובה יותר לגרסה האמריקאית שלה, הייתי מצפה שיהיה פיתרון מוצלח יותר לסוף הארוחה, אבל לא – רק שתי גרסאות שונות לרול בצק עם קצת שוקולד ומנת "הקשה של הפיצה" עם מטבל קיט קט. לכן על פניו, להביא השף פטיסייר/מותג מצליח דודו אוטמזגין לשיתוף פעולה עם הרשת היא החלטה נהדרת, שמטרתה ליצור – גם אם במהדורה מוגבלת – סדרת קינוחים חדשה לרשת שתקלע לטעם הישראלי. הבעיה היא שסדרת "The Sweet Edition" לא רק מבוצעת בבינוניות, אלא גם מתומחרת בהגזמה.

התוצר של אוטמזגין מורכב מ-3 פיצות קינוח שמתיימרות להביא משהו חדש לקינוחי הפיצות. וכשקוראים את רשימת הרכיבים, על פניו הם באמת מרגישים כמו חידוש – פירות יער, קרם שקדים, קראמבל ומושגים נוספים שמגיעים מעולמות הפטיסרי, שמנסים למכור לנו מחדש בצק פיצה כמינימום קרואסון מדופדף לעילא. הבצק של פאפא ג'ונס באמת מצוין כבצק פיצה, והרשת בדרך כלל מתאפיינת בנדיבות עם חומרי גלם מוצלחים, אבל כנראה שבכל הנוגע למתוק חייבים לקצץ קצת בפינות, וחבל שכך, כי התוצאה שמגיעה בסוף ללקוח לא שווה את כל המאמץ והפוזה של קינוח אלגנטי.

אבל נתחיל לדבר תכלס – "ריקוטה רויאל" היה הראשון שניסיתי מבין השלושה, המבוסס על מה שאני מניח שהוא בצק פיצה אישית (22 ס"מ), ומכוסה בתערובת של ריקוטה וקרם וניל "במתכון סודי", עליו מפוזר קראמבל סטנדרטי עם אבקת סוכר. למרות שבסך הכל יש חשיבה נכונה למנה הזו, בפועל נוצר ביס מאוד יבש – התנור הפך את קרם הריקוטה-וניל ליבש וכמעט קשיח, שיחד עם הבצק והקראמבל יצר ביס מייבש פה ברמות של לעצור באמצע לשתות. הקראמבל עצמו היה מוצלח ומתקתק במידה (והוא עוד יחזור אלינו בשני הקינוחים הבאים), אבל בלי שום גורם נוזלי/קרמי שירכך את הנגיסה, נשאר רק מדבר עם זיכרונות של מתיקות.

אחריו ניסיתי את ה"גולדן אלמונד" – המבוסס על קרם שקדים, "נגיעות שוקולד חלב נמס" ואותו קראמבל ממקודם. תקוותי שקרם השקדים יצליח להיות קרמי התבדו, אבל לא פחות גרוע מכך – אותם נגיעות שוקולד חלב נמס שמובטח בפרסומים התגלו כחתיכות שוקלד צ'יפס שלא נמסו, אלא נשרפו קלות על ידי תנור הפיצה. אין לי מושג איך או למה זה קורה מבחינה כימית, אבל אני רק יודע שכשפתחתי את המגש הקטן, הייתי בטוח לרגע שאלו צימוקים. כמכלול, הגולדן אלמונד הרגיש יותר כמו קרואסון שקדים דאשתקד, שמתחרה רק ביובש של קודמו.

דווקא מנת "היער האדום" (שם חצוף, אבל נחליק על זה) הצליחה איפה שהאחרות כשלו, ולמרות שהיתה מבוססת על אותו קרם שקדים וקראמבל, היתה קרמית יותר ולא ייבשה את הפה בכל נגיסה. זאת הודות לכמות מכבדת של פירות יער שפוזרו מעל, ובתהליך החימום הגירו מיצים שריככו את הקרם היטב. הבעיה היא שאותו תהליך חימום הפך אותן לחמוצות מעבר לגבול הסביר, ואת איזון הטעמים בביס למשובש לחלוטין. וזה חבל, כי זו באמת היתה יכולה להיות המנה שמצילה את הפירמה. מזל שלפחות הפיצה שהגיעה לפני היתה טובה.

נראה שלמרות שהרעיון היה טוב, והתכנון לקח בחשבון את מגבלות הרשתות, הביצוע לוקה בחסר והורס את המנות שיצר אוטמזגין. אולי זה כי בסניף לא שמו מספיק קרם שיספק שמנוניות כקונטרה לקראמבל, ואולי חצי דקה נוספת בתנור הפיצה מייבש את הכל, אבל כך או כך – זה לא מוצר ברמה של פאפא ג'ונס, ולא של דודו אוטמזגין. אבל גרוע מכל זה, רק בסיום ראיתי את המחיר שלו – 49.9 ש"ח, למה שהיא בסוף בסך הכל פיצה אישית מתוקה. אולי הצהרותיהם על חומרי גלם איכותיים נכונים, אולי הם באמת טוחנים במקום את קרם השקדים (חחחח), אבל זה לא משנה – כי שום דבר לא מצדיק מחיר כזה על מוצר קינוח פיצה פשוט, שעולה לרוב בטווח שבין 25 ל-40 ש"ח לכל היותר. וזה כבר לא רשלנות, זו חוצפה של ממש, ומשהו שמשאיר טעם חמוץ בפה, אפילו יותר מפירות יער אפויים מדי.
מהדורת "The Sweet Edition" זמינה בסניפי פאפא ג'ונס ובמשלוח

• אוכלים שותים
• ביקורת משלוח
• פאפא ג'ונס
• קינוחים