עד לפני שבוע פול תומאס אנדרסון היה הבמאי/תסריטאי האמריקאי עם הכי הרבה מועמדויות לאוסקר (11, על שישה סרטים) שמעולם לא זכה. רק פדריקו פליני נמצא מעליו ברשימה, עם 12 מועמדויות ואפס זכיות. אבל בתחילת השבוע הסטטיסטיקה המתסכלת השתנתה באחת, ועכשיו יש לו שלושה אוסקרים על "קרב רודף קרב".אנדרסון כתב וביים עשרה סרטים בשלושים שנה. זה הספק נמוך יחסית לספילברג וסקורסזה, אך הוא אופייני לקצב העבודה של קולנוענים בני דורו, כמו קוונטין טרנטינו וכריסטופר נולן. בין לבין הוא ביים שלל וידאו קליפים, וגם סרט תיעודי על מסעו בהודו של ג'וני גרינווד – המלחין של כל סרטיו מאז "זה ייגמר בדם". יש לציין שהשחקנית/קומיקאית מיה רודולף, זוגתו מזה שנים רבות ואחת הנשים המגניבות בתבל, אינה מופיעה בסרטיו, ונראתה רק בתפקיד קטן ב"ליקריץ פיצה". התבקשתי לדרג את סרטיו העלילתיים של אנדרסון, וזאת משימה קשה, כי לפחות חצי מהם הם יצירות מופת.

>> כמה טוב שבאתם: 11 הכניסות הכי מרשימות שראינו בקולנוע
>> בואו נרגיע: 15 סרטים קסומים שיספקו לכם קצת נחמה ושקט

10. שמונה בטוח (1996)

כמו "כלבי אשמורת" של טרנטינו, סרטו הראשון של אנדרסון נולד בסדנת הקולנוע של מכון סנדאנס. אנדרסון הוזמן ל"מעבדה" אחרי שהציג בפסטיבל של 1993 את סרטו הקצר "סיגריות וקפה". שם שידכו את הבמאי המתחיל לשחקנים ג'ון סי. ריילי ופיליפ בייקר הול, ויחד הם צילמו כמה סצנות מהתסריט. ריילי והול המשיכו גם לסרט השלם (ולסרטים נוספים של אנדרסון), ואליהם הצטרפו סמואל ל. ג'קסון וגווינית פאלטרו, באחד מתפקידיה הטובים ביותר כמלצרית/זונה דלת שכל. הסרט הצנוע הזה עוקב אחר המהמר הוותיק סידני הפורס את חסותו על ג'ון חסר הבית ומלמד אותו איך לדפוק קופה בלס וגאס. סידני הופך דמות אב לג'ון, אך מערכת היחסים התומכת הזו עלולה להיות מופרת כשסוד אפל מעברו של סידני מאיים לצוף על פני השטח. דמויות מורכבות, דיאלוגים מאופקים ומתח מרומז מאפיינים את סרטו הראשון של אנדרסון, שעל אף ההבטחה הטמונה בו קשה לשער את היצירתיות השאפתנית והמרהיבה שתתפרץ בסרטו השני.

9. מגנוליה (1999)

לא מעט אנשים מחשיבים את הסרט הזה לשיא יצירתו של אנדרסון, אבל בעיני השאיפה לטוות יצירת מופת מודגשת מדי, וכתוצאה מכך הסרט לוקה בנימה מעושה. לדברי אנדרסון, שיריה של איימי מאן נתנו לו השראה למה שהיה אמור להיות סרט אינטימי, קטן וזריז, אבל תוך כדי כתיבה הוא הלך ותפח, והוא החליט ליצור את "האפוס הגדול של עמק סן פרננדו". זהו מארג של סיפורים על אבות המתקרבים לסוף חייהם, ועל צאצאיהם המתנכרים להם עקב חטאיהם בעבר. טום קרוז מגיש הופעה זועפת ורושפת בתפקיד גורו של גבריות משתוללת (קרוז ביקש לעבוד עם אנדרסון אחרי שצפה ב"לילות בוגי", והתפקיד נכתב במיוחד בשבילו), וג'ון סי. ריילי נוגע ללב כשוטר לא מאוד מוכשר שמתאהב באישה בודדה. רגעים זכורים במיוחד – גשם של צפרדעים, והסינג-אלונג של "Wise Up", כשהדמויות בסיפורים השונים מצטרפות לשיר של איימי מאן הנשמע בפסקול.

8. המאסטר (2012)

סרטו השישי של אנדרסון הוא דיוקן מוסווה של מייסד הסיינטולוגיה ל. רון האבארד, אבל העניין האמיתי שבו אינו ביוגרפי. לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן, שהופיע בחמישה מסרטיו של אנדרסון) – סופר, רופא, פיזיקאי גרעין ופילוסוף, כפי שהוא מציג את עצמו – פיתח תורה המבוססת על תערובת של פסיכולוגיה פרוידיאנית ואמונה בגלגול נשמות ובמסע בזמן. יש לו הרבה חסידים וגם מתנגדים, אבל אנחנו מכירים אותו בעיקר דרך הפריזמה של יחסיו עם החייל המשוחרר פרדי קוול (חואקין פניקס בהופעה חומסת נשימה). באמצעותם הסרט בוחן את המשמעויות השונות של "מאסטר" – כמורה, כרב אמן וכאדון. קוול מצטייר כגבר חייתי ואלים, שתיין וזיין הלוקה הפרעת דחק פוסט טראומתית. הצורך של דוד להכניע אותו הופך למניע מרכזי בחייו, גם כהוכחה אמפירית לעוצמתו וגם משום שקוול מסמל עבורו את היצרים שהוא מתקשה לרסן בעצמו. זה אפוס קאמרי ואף קלאוסטרופובי שניחן בסגנון מוקפד, חמור ומהפנט.

7. מידות רעות (2014)

ל"מידות רעות" צריך לבוא מצויד בידע מקיף בקולנוע אמריקאי של שנות ה־40 עד שנות ה־70 – או בכמה ג'וינטים. עדיף גם וגם. זה סרט פנים קולנועי שמתרחש בעולם תרבותי מאוד מוגדר, גם אם דיפוזי. העיבוד לספרו של תומס פינצ'ון הוא ריף אקזיסטנציאליסטי, מבודח ואפוף עשן מריחואנה על הפילם נוארים הפרנואידיים של עידן ניקסון נוסח “שלום לנצח" ו"צ'יינהטאון", שקיפלו בתוכם את המותחנים האפלים המפותלים של שנות ה־40 על בצע כסף ושחיתות היפרבולית. חואקין פיניקס מגלם בלש פרטי סטלן, שהמשרד שלו שוכן בחדר האחורי במרפאת שיניים בלוס אנג'לס המסוממת של 1970. חברתו לשעבר שבה ומופיעה לפתע בחייו ומספרת לו על בן זוגה הנוכחי, איש נדל"ן מיליארדר, ועל אשתו והמאהב שלה שזוממים לאשפז אותו בבית משוגעים. היא מבקשת את עזרתו בסיכול המזימה, ותוך זמן קצר הוא מוצא את עצמו חשוד ברצח. מכאן זה רק הולך ונעשה יותר ויותר מטורלל, כשהבלש נחשף לקיומים אבסורדיים שבהם מתערבבים מיליונרים עם נאו נאצים, היפיות וסוכני FBI, ויאכטה מסתורית עם מפרשים אדומים. כל סצנה היא מעדן, ולכל דמות ביזארית שחולפת על המסך יש היגיון פנימי משלה.

6. חוטים נסתרים (2017)

בהשראת מעצב האופנה הספרדי כריסטובל בלנסיאגה, אנדרסון הגה דמות של מעצב שמלות בלונדון של שנות ה־50 של המאה שעברה, שתופר מחלצות לנשות החברה הגבוהה. ריינולדס וודקוק (דניאל דיי-לואיס) מנהל בית אופנה עם אחותו סיביל (לזלי מנוויל). וודקוק יוצר יופי עבור נשים ועל חשבון נשים. השמלות המושלמות שלו מכחישות את הבשר החי ואת האנושיות הפגועה, כפי שעולה בסיקוונס נטול חמלה העוסק בשמלת החתונה הירוקה של אישה לא צעירה ולא רזה. וודקוק מקדיש את כל כולו לאמנותו, ואין לו מקום בחייו למשפחה. אך כשעיניו נחות על מלצרית נחמדה (ויקי קריפס) במסעדה מקומית פניו זורחות בשפע חיוכים, וזה מראה נדיר ומרהיב כמו קרן שמש ביום מעונן. אלמה נכבשת לחלוטין בעולמו של וודקוק, שמלביש אותה בשמלות פאר ומציג אותה לחברה הגבוהה. אבל בחלוף ההתרגשות הראשונית היא מגלה שהפכה לבובת דיגום הנדרשת לשתוק ולא להפריע לאמן הגדול להתרכז. אלמה חשה אבודה, ובניסיונה לשנות את מאזן הכוחות ולעשות מעין ריסטארט של היחסים, היא מעלה אותם ואת הסרט על מסלול מסוכן. אנדרסוןבוחן את הפוטנציאל הדרקוני והערפדי של היחסים בין האמן והמודל שלובשפה קולנועית מהפנטת ביופייה המוקפד והמאופק (הוא עצמו צילם את הסרט). זה נראה כמו סרט שמקס אופולס ורובר ברסון ביימו יחד, על פי תסריט שנכתב עבור היצ'קוק.

5. ליקריץ פיצה (2021)

מרגע שגרי בן ה-15 (קופר הופמן, בנו של פיליפ סימור המנוח) רואה את אלנה (אלנה חיים) המבוגרת ממנו בעשר שנים הוא מוצף רצון עז להיות איתה, ואנחנו נגרפים איתו לעולם של דימויים משכרים. זה סיפור התבגרות בקליפורניה של שנות השבעים המוקדמות, שזורם בטבעיות גמורה בין רגעים של גמלוניות נעורים מכמירת לב לבין שיאים ביזאריים. הכל מתגבש לסרט מלבב ושופע חיים. בשל הקרבה של עמק סן פרננדו ללוס אנג'לס, הוונאבי דיווה והנער היזם נתקלים מדי פעם באנשים מתעשיית הקולנוע, המגולמים בהקצנה פארודית על ידי שון פן ובראדלי קופר. שני האגו מניאקים עושים קצת בלגן בחייהם של הגיבורים, ומתייחסים אליהם כמו היו קיפודים בשולי הכביש. אחרי כמה יצירות מופת מסותתות וקשות כמו אבן על דמויות גדולות מהחיים, אנדרסון חוזר לסביבות לוס אנג'לס של שנות השבעים, שם ביקר ב"לילות בוגי", ומרים הפקה משפחתית סוחפת ומענגת, שמאיירת דמויות אנושיות רעננות ומבולבלות, ואינה משאירה אותנו עם חור בלב כמו כמה מסרטיו האחרים.

4. מוכה אהבה (2002)

אחרי צמד אפוסים שאפתניים, האטיוד הרומנטי המטריד, הרענן והקסום הזה, שזיכה את אנדרסון בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, נראה כמו סרט ראשון של במאי אינדי מבריק. אך אפשר בקלות לזהות את סגנונו המיוחד – את הנגיעה הפיוטית בחולי וברוע, את המצלמה שנעה בתנועות רחבות וכמעט אינסופיות. אדם סנדלר נהדר בתפקיד גבר מבולבל ורדוף חרדות, עם הרבה מאוד זעם חבוי, שמנסה להתגבר על שבע אחיות שמנהלות את חייו, ולמצוא את דרכו בעולם. שיחת טלפון תמימה לקו לוהט, מסבכת אותו עם אנשי עולם תחתון ברוטאליים. במקביל הוא מתאהב באמילי ווטסון המתוקה להפליא, והחללים האפורים והסטאטיים שבהם הסתובב עד כה, מתחלפים באתרים של צבע ותנועה. הנשיקה הראשונה לצלילי שירה של אוליב אויל מ"פופאי" של רוברט אלטמן היא רגע שמיימי, ששואל דימויים מהרפרטואר של המיוזיקל.

3. קרב רודף קרב (2025)

לראשונה בקריירה המזהירה שלו, אנדרסון קיבל תקציב הוליוודי ויצא לעשות סרט ז'אנר, בערך. לרגל העניין הוא קיבץ תמות פוליטיות וחברתיות בוערות של העידן הנוכחי, וטווה אותן ביד אמן למותחן אקשן שהוא דרמה משפחתית מרגשת. אפשר לומר שזה סרטו הכי טרנטינואי של אנדרסון, בשלבו דמויות קיצוניות, דיאלוגים מחודדים וסצנות אבסורדיות, חלקן מצחיקות ממש, אבל זה גם סרטו היחידי שגרם לי לבכות בכי משחרר. ליאונרדו דיקפריו נפלא עד מאוד בתפקיד האב הסטלן שעושה כמיטב יכולתו המוגבלת להציל את בתו (התגלית המקסימה צ'ייס אינפיניטי), ושון פן פנומנלי כאיש צבא המאמין בכל ליבו באידיאולוגיה של עליונות לבנה. זאת דמות קיצונית ומגוחכת ואיכשהו נוגעת ללב בשבר הפנימי שלה. סיקוונס השיא, שנפרש על פני כעשרים דקות, מדגים היטב את גאונותו של אנדרסון כמספר סיפורים – הוא אינו מציית לתבניות הנרטיביות המוכרות, ועם זאת הוא מספק מאוד מבחינה רגשית.

2. לילות בוגי (1997)

פעם אחת בחיי חוויתי תחושה של התעלות קולנועית, מהסוג שוודאי חוו אנשים שראו בזמן אמת את סרטיהם הראשונים של גודאר וטריפו. זה היה בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק בשנת 1997, בהקרנת הבכורה העולמית של סרטו השני של במאי בן 27 שאת שמו לא הכרתי. "לילות בוגי" נפתח בשוט וירטואוזי, המתחיל עם שמו של הסרט המתנוסס בכניסה לבית קולנוע, ומשם המצלמה יורדת לרחוב, מוצאת את במאי סרטי הפורנו ג'ק הורנר (ברט ריינולדס בתפקיד חייו) ונכנסת בעקבותיו למועדון לילה, שם היא מטיילת בין הדמויות שירכיבו את הקהילה הגדולה של הסרט, עד שהיא מגלה את שוטף הכלים אדי (מרק וולברג) מאחורי הצלחות, ומתקרבת אליו בסלואו מושן. ההתגלות שחש הורנר למראה הנער הפכה לתחושת ההתגלות של הצופים למראה הקולנוען החדש, האינטואיטיבי והמחונן, שעוקף את סקורסזי בסיבוב. התנופה היצירתית של שוט הפתיחה נמשכה לאורך הסרט כולו. זה אפוס רחב יריעה ואינטימי, המגולל את סיפור פריחתה וקמילתה של תעשיית הפורנו בקליפורניה בשנות השבעים והשמונים, כמראה להתפכחות החברתית של ארצות הברית. הוא עשיר בדמויות נהדרות ובהופעות מעולות, ונע בין שיאים פרועים לרגעים של אנושיות חשופה, כמו המבט העורג על פניו של עוזר ההפקה (הופמן) המאוהב בכוכב הפורנו דירק דיגלר, שאינו מבחין בו.

1. זה ייגמר בדם (2007)

רציתי להיות מיוחדת ולא להעניק לסרט המהולל הזה את המקום הראשון, אבל אז צפיתי בו שוב, ונדהמתי מעוצמתה הרגשית של הטרגדיה האפית והנזירית הזאת על שאפתנות, כוחנות ותאוות בצע. זהו מין מערבון, עם נפט במקום פרות, שהגרעין הדרמטי שלו מזכיר את "נהר אדום" של הווארד הוקס – גם הוא סיפר על יזם רודני המאמץ ילד שמורד בו. אנדרסון חזר לתחילת המאה העשרים, ובחן את לידתה של אומת הנפט באמצעות סיפור על יזם עצמאי ומאבקו העקשני במטיף אוונגליסטי (פול דאנו המצויין). דניאל פליינוויו – דיי-לואיס בהופעה אחוזת דיבוק – הוא דמות בראשיתית. נדמה שבקע מן האדמה היבשה ושבעורקיו זורם נפט. כשהוא יוצא עם הילד שהוא קורא לו בנו לחפש נפט בגבעות המדבריות, הוא מזכיר את אברהם המוביל את בנו יצחק לעקדה. לדבריו הוא אימץ אותו מסיבות אינטרסנטיות, אבל הטרגדיה שלו טמונה דווקא באהבתו לילד. הוא מסיים את הסרט בבידוד מוחלט, אחרי שגירש או הרג את כל מקורביו. זה קולנוע חריג, מאתגר, עוצר נשימה.

• המסך
• קולנוע
• אוסקר
• פול תומאס אנדרסון
• סרטים מומלצים