בסוכות ייפתח פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-42 של חיפה. כמידי שנה יוקרנו בו סרטים מכל העולם לצד בכורות ישראליות. השנה מספר הסרטים הזרים יהיה קטן מהרגיל, מסיבות מובנות, ועדיין יש בתכנית לא מעט יצירות של במאים מהוללים שזכו בפרסים בפסטיבלים המובילים בעולם. בין השמות הבולטים – "מינוטאור" של אנדריי זוויאגינצב ("לוויתן") שזכה בפרס השני בפסטיבל קאן 2026; "פתאום" של ריוסוקה המגוצ'י ("הנהגת של מר יוסוקה") שזיכה את צמד השחקניות הראשיות בפרסי המשחק באותו פסטיבל, ו"פעם אחר פעם" של סונדה וולנר, שגרף את פרס הסרט הטוב ביותר במסגרת מבט מסוים. שלושת הסרטים האלה זכו גם באהבת המבקרים בחו"ל.
>>יותר דומים משחשבנו: גם באיראן קוראים לזוכים בפסטיבל ונציה בוגדים

עם זאת, שם מפורסם הוא לא תמיד ערובה לאיכות. יש בתכנית גם סרטים של במאים אהובים שלא הרשימו את המבקרים, בהם "כבשה בקופסא" העתידני של הירוקאזו קורה-אדה, ו"מעשיות מקבילות", סרטו הצרפתי של אסגאר פרהאדי האיראני. גם סרט הנעילה – "זה יקרה הלילה" של נני מורטי על פי ספרו של אשכול נבו "לב רעב" – לא זכה לאהדת המבקרים. בשורות הבאות תמצאו שמונה המלצות מבוססות צפייה על כמה מהסרטים הזרים בפסטיבל. משום שהשנה אני שופטת בתחרות הישראלית, נמנעתי מלהמליץ על סרטים שמשתתפים בה. שימו לב שההקרנות מתחילות כבר בשישי (25.9) אף שאירוע הפתיחה ייערך בשבת.

"פחדן"

אחרי "נערה" ו"קרבה", הקולנוען הבלגי המחונן לוקאס דונט חוזר עם סרט שלישי נפלא ועתיר רבדים על חייל במלחמת העולם הראשונה. בחלקו הראשון "פחדן" נצמד לטירון השתקן פייר, הנע לסירוגין בין העורף – שם הוא עוסק בפעולות תמיכה כמו העברת פגזים ופינוי גוויות – לבין השוחות שבחזית. מפה לשם, פייר מתוודע לפרנסיס, שמביים מופעים של חיילים בבגדי נשים כדי להעלות את המורל. זה לא סרט מלחמה טיפוסי במובן שאין בו סצנות קרב, אבל יש בו תחושה עזה של השגרה המוחצת של הלחימה, ותוצאותיה האיומות. כשהאהבה מתחילה להנץ, חודרת לסרט עדינות יפהפייה (ולא סנטימנטלית). חלק מעוצמתו הפיוטית, הדרמתית והמוסרית של "פחדן" נמצא בשאלה למי מבין החיילים משויך התואר בכותרת. צמד הכוכבים הצעירים, ולנטין קמפנה ועמנואל מאכיה, זכו יחדיו בפרס השחקן בפסטיבל קאן.

"הזעם"

בערך פעם בעשור מגיע למסכים במערב סרט אומנויות לחימה מהמזרח הרחוק ששב ומבהיר לנו שבהוליווד לא באמת יודעים איך עושים את זה. מאז הפרמיירה של "זעם" בפסטיבל טורונטו, ההפקה הונג-קונגית בבימויו של כוריאוגרף האקשן היפני קנג'י טאניגאקי, זכתה בתואר הלא רשמי של סרט האקשן של העשור. העלילה בסיסית, אם כי היא לא לגמרי מתקדמת כמו שאנחנו רגילים. שיפוצניק חירש בעל עבר מסתורי מלמד את בתו קונג פו כדי שתוכל להגן על עצמה, אך לילדה יש רצונות משל עצמה. כשהיא נחטפת על ידי רשת של סוחרי ילדים, והמשטרה המושחתת לא עושה כלום, האב יוצא להצילה. הכוריאוגרפיה עתירת ההמצאות של הקרבות ושל המצלמה שומטת לסתות. לנשק חם כמעט אין אימפקט, ובמקומם הלוחמים משתמשים בפטישים, בלוקים של קרח, סולם ועוד מיני אביזרים. כוכב האקשן שה מיאו, כמו גם שאר השחקנים שנאבקים לצידו או נגדו, הם אמני לחימה מיומנים. זה לא דבר שאפשר לזייף בכמה חודשים של חזרות. קטעי הדרמה המעטים שבין הקרבות המאוד אלימים עשויים היטב אף הם. כצפוי, קנג'י כבר קיבל זימון להוליווד, ועובד עכשיו על סרט בכיכובו של פיטר דינקלג'.

"קשרים"

שרה לוויט היא מאיירת לסבית יהודייה אמריקאית. כשאמה לקתה בדמנציה בגיל 52, ולוויט חשה ששאר בני המשפחה לא קולטים את חומרת העניין, היא עזבה את בת זוגה ואת הקריירה המלבלבת שלה במגזין להט"בי בסן פרנציסקו, וחזרה לבית הוריה בעיירה השמרנית שבה גדלה. אחרי מות האם, לוויט תיארה את חוויותיה ברומן גראפי אוטוביוגרפי בשם "Tangles: A Story About Alzheimer's, My Mother and Me". ג'וליה לואי-דרייפוס חשה קרבה עמוקה לספר, והחליטה להפיק עיבוד קולנועי שלו. התוצאה היא דרמת אנימציה בוגרת ויפה בשחור לבן עם כתמי צבע. האנימטורית הקנדית לאה נלסון יצרה סרט כן, מורכב, עצוב ועתיר הומור על משפחה, על אהבה, ועל ללמוד לשחרר. לואי-דרייפוס עצמה מדבבת את דמות האם, ולצידה נשמעים בפסקול בריאן קרנסטון, סת' רוגן, שרה סילברמן וכוכבים נוספים. את שרה מדבבת אבי ג'ייקובסון מ"ברוד סיטי".

הכל זה בקשר. "קשרים". צילום: יח"צ

"הכדור השחור"

זוכה פרס הבימוי בפסטיבל קאן 2026 הוא אפוס היסטורי מלודרמטי וסוחף המשלב שלושה סיפורים על גברים הומואים בתקופות שונות בספרד. ב-1932 קרלוס מבקש להתקבל כחבר בקזינו המקומי, ב-1937, ימי מלחמת האזרחים, סבסטיאן מצטרף לחיילים הלאומנים וממונה לשמור על שבוי רפובליקני, וב-2017 המחזאי אלברטו מגלה שסבו, שאותו לא הכיר, הותיר לו ירושה מפתיעה. החוט המקשר בין שלושת הסיפורים הוא יצירה לא גמורה מאת פדריקו גרסיה לורקה. חאווייר אמברוסי וחאווייר קאלבו יצרו קנבס קולנועי שאפתני וסוער בטעם של פעם, עם הופעת אורח מהממת של פנלופה קרוז בתפקיד זמרת/זונה.

"כל האוהבים בלילה"

פויוקו, בת שלושים פלוס, היא מגיהה שעובדת מהבית. היא חיה בבדידות מזהרת, מטיילת לבדה בלילות, ומקיימת קשר ידידותי די חד צדדי עם קולגה שמעבירה לה כתבי יד להגהה, ומספרת לה על הרומן הלא מחייב שהיא מנהלת. כשפויוקו מתחילה להתראות עם מיצוצוקה, המזדהה כמורה לפיזיקה בן 54, היא מסבירה לו שהיא לא יודעת במה עוסקים הרומנים שהיא קוראת במסגרת עבודתה, כי היא מרוכזת במבנה של המשפטים, ולא בתוכנם. כך היא גם חיה את חייה בלי לחיות אותם באמת, בשגרה מדוקדקת של פעולות. החיבור בינה לבין מיצוצוקה (טדנובו אסאנו, שנראה לאחרונה בסדרה "שוגון") נובע מאהבתם המשותפת לאור. בפגישותיהם הוא מסביר לפויוקו את הפיזיקה של האור, ובתומן כל אחד הולך לדרכו. המגע הזהיר מעורר בה זיכרון קשה מנעוריה. סרטה העדין והיפה (והארוך) של יוקיקו סודה הוא עיבוד לרומן מהולל מאת מייקו קוואקאמי שיצא לאור ב-2011. זה סרט על אש קטנה שמושך אותנו לתוך עולמה של פויוקו ומעורר בנו תקווה לראותה נפתחת לעולם.

"מכתבים צהובים"

זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין 2026 הוא סרט טורקי על טורקיה שצולם בגרמניה, והוא אינו מנסה להסתיר זאת. אחרי הצגת השחקנים, כותרת על המסך מבהירה שברלין מצטלמת לסרט בתפקיד אנקרה, ובהמשך המבורג תגלם את איסטנבול. זה מעניק למהלכים הפוליטיים והמשפחתיים שמתוארים בסרט גוון מטאפורי. השחקנית דריה והמחזאי עזיז הם הזוג המלכותי של התאטרון הלאומי באנקרה, עד שהם וכמה מחבריהם מקבלים מכתבי פיטורים צהובים עקב תמיכתם בהפגנות שממלאות את הרחובות. חלקו הראשון של הסרט מוקדש לתיאור אפקטיבי של המהלכים האנטי-דמוקרטיים המבהילים האוחזים במדינה דרך עיניהם של צמד הגיבורים. הסרט נעשה מעניין וספציפי יותר בחלקו השני, המתמקד בדרמה של המשפחה, כשעזיז ודריה בוחרים במסלולים שונים של התמודדות. כמו "חדר המורים", סרטו הקודם של אילקר צ'טאק שהיה מועמד לאוסקר, גם "מכתבים צהובים" מעט דידקטי, אך הוא כתוב היטב ומשוחק מצוין, והוא רלוונטי לנו מאוד.

"כולם אוהבים את ביל אוונס"

סרטו העלילתי של הדוקומנטריסט גרנט ג'י ("ג'וי דיוויז'ן") זיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין. הסרט מתבונן בפסנתרן הג'אז המהולל בשבועות שאחרי הקונצרט של הטריו שלו בווילג' ונגארד בניו יורק, ביוני 1961. הקלטת אותו קונצרט הוכתרה כאחד מאלבומי הג'אז הגדולים בהיסטוריה, אלא שעשרה ימים אחרי האירוע הבסיסט סקוט להפארו נהרג בתאונת דרכים. מותו ערער את אוונס, שהפסיק לנגן ושקע בסמים קשים. בחלקו הראשון של הסרט אחיו הארי (בארי וורד) מארח אותו בביתו ומנסה לעזור לו להתאושש, לפני שהוא מרים ידיים ושולח אותו לבית הוריו בפלורידה. זה סרט פסטיבלים במלוא מובן המלה. אין בו כמעט עלילה, וגם לא דרמה של ממש, רק אווירה דחוסה. הוא מצולם יפה להפליא בשחור לבן, עם פרצי צבע בשלושה רצפים של סצנות קצרות, שבהן הוא מביט לעבר מיתות נוספות בעתיד, בהן זו של אוונס עצמו בגיל 51. אוונס (השחקן הנורווגי אנדרס דניאלסן לי, המוכר מסרטיו של יואכים טרייר) הוא דמות אטומה למדי, מה שיוצר ניכור מסוים. אבל ההורים הפשוטים שמתגאים בבנם המפורסם מגולמים על ידי לורי מטקאלף וביל פולמן הנהדרים, וכשהם על המסך הסרט מתעורר לחיים ואף נוגע ללב.

"מצחיקונת"

הפסטיבל מקדיש מחווה בת ארבעה מיוזיקלס לברברה סטרייסנד האחת והיחידה. בכורתה הקולנועית ב"מצחיקונת" זיכתה אותה באוסקר (היא חלקה אותו עם קתרין הפברן הוותיקה, שזכתה כמותה ב-3,030 קולות של חברי האקדמיה). סטרייסנד בת ה-26 שיחזרה על המסך את התפקיד שגילמה על הבמה במחזמר מאת ג'ולי סטיין, המגולל את סיפורה של הקומיקאית היהודייה פאני ברייס, שהתפרסמה בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה. הופעתה הכובשת מעין כמותה כדיווה מהלואר איסט סייד הפכה את סטרייסנד לכוכבת בין לילה, והיא נותרה רעננה כשהיתה. מה גם שהיא מגישה בסרט שניים מהשירים הכי מזוהים איתה – "People", "Don't Rain on My Parade". רק בחלק האחרון, כשאהובה המהמר של פאני (עומאר שריף) מתחיל להסתבך, המלודרמה משתלטת וקצת פוגמת בשלמות של הסרט המאוד מבדר הזה בבימויו של וויליאם וויילר הגדול. לצד "מצחיקונת" יוקרנו במחווה "הלו דולי", גם הוא עיבוד ללהיט גדול מברודוויי, "כוכב נולד" (סרט קלוש עם פסקול נהדר) ו"ינטל" – פרויקט הבימוי הראשון והמרשים של סטרייסנד.

פסטיבל הסרטים חיפה, 25.9 – 3.10.לפרטים וכרטיסים

• המסך
• קולנוע
• פסטיבל חיפה